חמש ההופעות של ז'ולייט בינוש שלא כדאי לכם להחמיץ

רנדה-וו (1985)

הסרט שהפך את ז'ולייט בינוש לכוכבת במולדתה. תחילת הקריירה של בינוש מאופיינת בעבודה עם גדולי הבמאים של הקולנוע הצרפתי: ז'אן לוק גודאר ב-"תחי מריה", ז'אק דילון ב-"חיי משפחה", ולאו סרק ב-"הלילה עוד צעיר", אבל ההופעה הטובה ביותר בקריירה המוקדמת של בינוש באה משיתוף הפעולה שלה עם אנדרה טשין, בסרטו "רנדה-וו". הסרט מגולל את סיפורה של אישה צעירה (בינוש) שחולמת להיות שחקנית. ניסיונותיה להגשים את חלומה גוררים אותה אל מקומות לא צפויים ומערבים אותה במשולש אהבה מסוכן. עם צאתו, הסרט היה ללהיט עצום בצרפת, וכאמור, הפך את בינוש הצעירה לכוכבת בן לילה.

עד כמה שאני מחבב את הסרט, קשה להתכחש לבוסריות של הופעתה של בינוש. לעיתים נדמה שלא ברור לבינוש איך להתמודד עם התפקיד הגדול שטשין תפר לה. לכן היא לעיתים נוטה למלודרמטיות, ולעיתים למתינות מוגזמת. עם זאת, ייתכן שהגיל הצעיר של בינוש כששיחקה בסרט (רק 20) מעניקה להופעתה משהו ייחודי וקשה להגדרה. בהופעתה של בינוש משולבות חספוס וחינניות, והיא שופעת באנרגיה והתלהבות, כך שכל רגע בו היא נוכחת על המסך הוא כמעט מהפנט. רבים טוענים שהעובדה שבינוש מעולם לא קיבלה הכשרה מקצועית כשחקנית היא זו שהופכת את הופעותיה לכה מעניינות, וניתן לראות זאת כבר מסרטה הראשון. על-על פנים, סרט זה הוא צעד חשוב בקריירה של בינוש, והוא הביא להתעניינות כלפיה מצד הוליווד. כפי שניתן יהיה לראות בבחירה הבאה, התעניינות זו היא שהובילה אותה עשור מאוחר יותר לזכייה באוסקר.

הפצוע האנגלי (1996)

"הפצוע האנגלי" של אנתוני מינגלה מספר על פצוע מלחמה שנכווה קשות במהלך התרסקות מטוס ומגיע למנזר איטלקי נטוש, שם אחות צעירה (ג'ולייט בינוש) מטפלת בו. הקשר הייחודי שנרקם בין הפצוע (שמכונה "אנגלי" בגלל מבטאו, על-אף שאין כל יכולת לראות את פניו החבולות) והאחות חושף את זהותו האמיתית של הטייס ואת סיפור חייו הסוער. הסרט זכה בתשעה (!) אוסקרים, ולא נעים להגיד, אבל זה לא היה מוצדק. הסרט אכן חביב ולעיתים אף מרגש, אם כי לעיתים תכופות יותר הוא מייגע ומלודרמטי להחריד. לא מפתיע שכיום הסרט נחשב לאחד מהסרטים שהכי לא הגיע להם לזכות באוסקר לסרט הטוב ביותר, אבל על זכייה אחת נדמה שאף אחד לא מערער, וזו זכייתה של בינוש בפרס שחקנית המשנה הטובה ביותר. הסרט, שכאמור סובל מכובד ורישול, נהנה מהקלילות והחינניות העצומה שבינוש מעניקה לדמות שלה. בינוש מצליחה לקלוע גם לרגעים הדרמטיים של הדמות, ולעיתים לרגש עד דמעות. הדואליות הנדירה הזו – חן טבעי יחד עם כישרון משחק – מאפיינת את כמה מתצוגות המשחק הטובות בכל הזמנים: אודרי הפבורן ב-"חופשה רומאית", ג'ודי פוסטר ב-"שתיקת הכבשים, פרנסיס מקדורמנד ב-"פארגו" וכו'. לא בטוח אם בינוש עומדת בשורה אחת עם השחקניות הללו, אבל אין ספק שהופעתה ב"הפצוע האנגלי" מקרבת אותה אליהן.

מחבואים (2005)

"מחבואים" של הבמאי האוסטרי מיכאל האנקה הוא יצירת מופת של ניכור וזעזוע, שעוסקת בחיים של זוג פריזאי בורגני שמגלה שהוא נמצא במעקב תמידי של אדם שרוצה ברעתם בגין מעשה מהעבר הרחוק. אט-אט הפרנויה מתפשטת, רגשי האשמה צפים, והחלום הפרברי מתרסק לאלפי רסיסים. בסרט הזה, כמו ברוב סרטיו של האנקה, העיסוק המרכזי הוא ההתמודדות עם אשמה בעולם המודרני.

הזוג משוחק על-ידי ז'ולייט בינוש ודניאל אוטיי, הזוג המלכותי של הקולנוע הצרפתי, שנאבקים אחד בשני על דומיננטיות ומצוינות בזמן המסך הקצוב להם. שניהם נותנים הופעות מעולות שמתארות היטב את ההידרדרות הפסיכולוגית של הזוג ואת חוסר האונים שלהם, ושניהם זכו בשבחים ופרסים על ההופעות שלהם, אבל לדעתי, בינוש היא מנצחת. ההופעה של בינוש כאן כל-כך שוברת לב, שחרף הניסיונות להתנתק מהחוויות הכואבות שמופיעות על המסך, אי-אפשר שלא לחוש כלפיה אמפתיה ולהיחרד על גורלה העגום. ההתעקשות שלה להיות אופטימית, כוחות הנפש העצומים שלה שמסתיימים במפלה, הם אלה שעושים את הדמות שלה לכה טראגית.

התנתקות (2007)

לא רבים יודעים זאת, אבל בינוש הגיחה גם אל זירת הקולנוע הישראלית. אמנם היא נעלמה כלעומת שהגיעה, וגם הזמן שהיא בילתה כאן לא היה מעניין במיוחד, אבל לא עמדתי בפיתוי של הכנסת הסרט "התנתקות" של עמוס גיתאי לרשימה. בסרט בינוש מככבת ליד עוד כוכבת על צרפתייה, ז'אן מורו, כאישה שנדרשת על פי צוואת אביה לחפש את בנה שנטשה כבת נוער. החיפושים אחר בנה מובילים אותה אל עזה, בזמן האירועים האלימים של ההתנתקות.

אני לא נמנה עם חובבי גיתאי הגדולים, וגם כאן סרטו סובל מניסיון מגושם ליצור דרך סיפורי הדמויות אמירה מעניינת על המצב הפוליטי בארץ. נדמה שגיתאי קרוע בין הרצון להתעמק בדמויות, ובין הרצון לבטא את דעותיו הפוליטיות, והתוצאה מייגעת. עם זאת, קשה שלא להתלהב מכך שבינוש עבדה בקופרודוקציה ישראלית-צרפתית. אמנם זו לא אחת מהופעותיה המרשימות ביותר, אבל היא בכל זאת בינוש האגדית שמצליחה להרים את הסרט לגבהים שקשה להאמין שהיה מגיע אליהם בלעדיה. דרך אגב – זו לא הפעם הראשונה בה גיתאי מושך כישרונות קולנועיים עצומים ובינלאומיים לעבודתו: אריק גוטייה, סמואל פולר, ברנרדו ברטולוצ'י, נטלי פורטמן, וחנה שיגולה. אני הראשון שאודה לגיתאי על הבאתם ארצה, אבל השאלה שחייבת להישאל היא - מה לעזאזל הם מוצאים בו?

עותק נאמן למקור (2010)

לקראת סוף חייו, גאון הקולנוע האיראני עבאס קיארוסטאמי החל לביים סרטים מחוץ למולדתו, מפאת ההגבלות האומנותיות הקשות ברפובליקה האיסלאמית. הראשון מבין המאמצים האלה הוא "עותק נאמן למקור", סרט שמתאר את המסע של סופר אנגלי ואישה צרפתייה שמעריצה אותו ברחבי צפון איטליה. בהגיעם אל עיירה ציורית הם מתעמתים עם שאלה לא פשוטה: "מה היה קורה אם היו נפגשים בצעירותם ומתחתנים?". אט-אט הדמויות נפתחות, ומתגלה סיפור רקע מסועף שמוביל את הקהל לתהות אם הדמויות הללו הכירו רק במקרה. אולי יש להם היכרות מוקדמת? ואולי עניין הנישואים הוא לא רק שעשוע היפותטי? זה סרט נפלא שנהנה מהכישרון העצום של קיארוסטמי כמשורר, אף יותר מכקולנוען, ומיכולתו לטעת בכל שוט קסם מינימליסטי ומסתורי, שמותיר את הצופים נפעמים, מבולבלים, ובעיקר מהופנטים.

בינוש, שבזכות הסרט הזה זכתה בפרס השחקנית הטובה בפסטיבל קאן, מספקת כאן את אחת מההופעות הטובות של הקריירה שלה, ואף של העשור הנוכחי. קיארוסטמי יצר בשביל בינוש תפקיד קשה מאין כמותו, שקופץ מהגיגים פילוסופיים אל קריזות היסטריות תוך שניות ספורות באופן שאינו נוטה לדידקטיות או מלודרמטיות אף לא לרגע אחד. ניכר מכל תנועה שבינוש עושה שהיא רכשה הבנה טוטאלית של התפקיד שלה, דבר שאינו פשוט לעשות עם אף תסריט, ובטח שלא בסרט כה עמוק ועשיר, והתוצאה אדירה. כך נראית אמנית שנמצאת בשליטה מוחלטת על מלאכתה.

ולסיום קבלו את הטריילר לסרטה החדש "מי אתה חושב שאני?"