Seret מהעבר: 20 שנה לאינטליגנציה מלאכותית

אמנם הוא ביים קלאסיקות מדע בדיוני בלתי נשכחות כמו "מפגשים מהסוג השלישי", "אי. טי" ו"מלחמת העולמות", אבל עד היום, עשרים שנה לאחר צאתו, נותר "אינטליגנציה מלאכותית" (A.I. Artificial Intelligence), אחד הסרטים השאפתניים, מרגשים ומורכבים לא רק בקריירה של גדול במאי הקולנוע המסחרי סטיבן ספילברג, אלא בכלל בז'אנר המדע בדיוני. אמנם בעת צאתו זכה הסרט למספר ביקורות קשות שלא חסו על הסרט וטענו שהוא קלישאתי, שאפתני מדי, ילדותי או מוגזם ועמוס, אך זהו סרט מופתי ששווה צפייה גם לדורנו, אפילו מחייב צפייה, כשהוא לוקח את האגדה של פינוקיו ומעניק לה גרסה עתידנית קודרת.

הרעיון לסרט נולד מסיפור של סופר המדע הבדיוני הבריטי בריאן אולדיס "Super-Toys Last All Summer Long" שיצא בסוף שנות השישים. הבמאי הגאון סטנלי קובריק ואולדיס ניסו במשך שנים לפתח את הסיפור לעלילה קולנועית באורך מלא, כשקובריק אפילו השתעשע ברעיון לחכות לטכנולוגיה המתאימה וללהק רובוט לתפקיד. כשראה את "פארק היורה" של ספילברג ואת הישגיה המרשימים של אנימציית המחשב שהקימה את הדינוזאורים לחיים השתכנע כי הטכנולוגיה הזו תתאים ליצירת העולם עליו חלם. הוא מעולם לא זכה לראות את התוצאה המוגמרת מכיוון שמת לפני תחילת הצילומים.

[*]

לאחר חילוקי דעות וכמה גלגולים הבין קובריק כי ספילברג עם גישתו ההומניסטית, הבנתו באפקטים מיוחדים יוצאי דופן ובעיקר יכולתו לחבר מדע בדיוני לקהל הרחב הוא האדם המתאים לתפקיד. ספילברג היה זה שכתב את התסריט המלא ורכש את מלוא הזכויות על הסיפור. עלילת הסרט היא בעצם עיבוד חדשני ובוגר של "פינוקיו" (על פי הצעת קובריק) שזוכה למוטיבים בסרט ולחלק משמעותי בעלילה. בעתיד הרחוק, בעידן אפוקליפטי, בו שוכנים בעולמנו רובוטים (אנדרואידים) לצד בני אדם, לרובוטים אינטליגנציה כמעט אנושית אך הם אינם מסוגלים לפתח רגשות.

דייויד, הרובוט המרכזי בסרט, הוא אב-טיפוס דמוי ילד בגיל עשר, שפותח עם יכולת לפתח רגשות – כלומר, לא רק להגיד "אני אוהב אותך" אלא גם לחוש אהבה. דייויד מצטרף כילד מאומץ למשפחה שבנם בתרדמת, וכשהילד האמיתי במשפחה מתעורר, דייויד והוא נאבקים על אהבת המשפחה והאם. במאבקו של דייויד הרובוט על אהבת המשפחה הוא עושה מעשה בעייתי שבעקבותיו אב המשפחה רוצה להחזירו למפעל שבו הוא יוצר, והאם, שחוששת לשלומו מבריחה אותו ליער. מאותו רגע, יחלום דייויד להפוך ל"ילד אמיתי" ויצא למסע שלא מבייש הפקה של דיסני. במסעו, דייויד מגלה את העולם האמיתי עליו לא טרחו לספר לו, ומגלה את מעמדם של הרובוטים והשימושים הקשים שעושים בהם לסיפוק צרכי האדם התאוותן. למסעו של דייויד מצטרפים רובוט התענוגות גי'גולו ג'ו (ג'וד לאו) ורובוט הצעצוע טדי, שמוסיפים לחוויה הבדיונית המשעשעת ומשלימים את התמונה על העתיד שהיום לא מרגיש כל כך בדיוני כמו אז.

את דייויד הרובוט מגלם השחקן היילי ג'ואל אוסמנט, שפרץ שנתיים לפני כן בגדול עם תפקידו ב"חוש השישי". אם להיות מאופק, הוא פשוט מצוין. את החזון השאפתני של ספילברג שלא יודע מעצורים אוסמנט מחזיק מצוין, ואם לא הוא – לא בטוח אם הסרט היה מצליח באותו האופן. כוכבו של ילד הפלא דעך בשנים האחרונות אך הוא נראה לאחרונה בעוד הפקת מדע בדיוני, בשנת 2017 כשגילם את דמותו של דוקטור סטו קמילו בסדרה "איש העתיד" ברשת Hulu.

למרות שהיה רק מועמד למספר פרסי אוסקר בקטגוריות טכניות ולא זכה לקטוף את הפרסים, A.I הוא סרט בלתי נשכח ופורץ דרך. הוא גרף הצלחה והכרה גדולה כשסחף קהל ברחבי העולם בכלל וביפן בפרט, והכנסות על סך 236 מיליון דולר, והפך לסרט שגורף מעריצים רבים לאורך הנשים. יש שטענו שמפני שהסרט פואטי ואינטלקטואלי מדי, הקהל האמריקאי פחות התחבר אליו במסגרת ז'אנר המדע הבדיוני ששטחיות מקובלת בו יותר כשמדובר באמריקה.

מאז "אינטליגנציה מלאכותית", סרטי וסדרות רובוטים הלכו והתרבו תוך מאמץ גדול למתוח את מינוני הרגש הנדרשים כדי לחקות את התחושות והסוגיות המורכבות שעלו מהסרט החדשני בשעתו. אבל, לא משנה איזו הפקה עלתה אחריו, "אינטליגנציה מלאכותית" הצליח לפרוט על נימי הרגש וליצור חזון עתידני מורכב ורלוונטי במידה שכמעט לא נעשתה עד אז ומאז. אם בימינו הדיונים על ילדי עץ הפכו לא רלוונטיים ומיושנים, ההתעסקות ברובוטים ובמוסריות של האינטליגנציה המלאכותית הפכו יותר רלוונטיים, כפי שניתן לראות בדיון הרחב שמעוררים הרכבים האוטונומיים שנדרשים לבצע החלטות מוסריות כמו האם לפגוע בילד או לחלופין בקשיש בשבריר שנייה.

חלק מהדיון הרב שעורר הסרט הוא סיומו המתרחש אלפיים שנה לאחר אירועי העלילה בעתיד ופורש חזון סוריאליסטי בו דיוויד נמצא בעולם בו בני האדם כבר לא קיימים ויצורים זרים מנסים לתהות על מקורו. זהו סיום מתעתע שהותיר צופים רבים יוצאים מהאולם עם שאלות ותהיות. ניתן לראות בכך מחווה של ספילברג לקובריק שהלך לעולמו ולגדול סרטי המדע בדיוני "אודיסיאה בחלל", בסיום שלא מאכיל את הצופה בכפית, אלא מותיר לו לפענח אותו בזכות האינטליגנציה (הלא מלאכותית) שלו. אם כבר לעורר דיון עם ילדי הדור החדש על רגשות, חשיבותם ומשמעותם, זה דרך הסרט הסוחף והמושקע, שרלוונטי וסוחף היום לא פחות משהיה בצאתו.