מיוחד ליום העצמאות: הבמאים הישראליים האהובים על כתבי האתר

אורי זוהר – האדם שהצליח לנסח את דמותו של הגבר הישראלי המאצ'ואיסטית, בהמית לעיתים אך גם קרועה מבפנים ומחפשת מוצא ומחילה. במאי ויוצר שהצליח לזגזג בין תרבות גבוהה ומיינסטרים באותו סרט (כמו ביצירתו המשפיעה ביותר "מציצים"), בין סרטי "רגישות חדשה" ("שלושה ימים וילד") ל"בורקס" ("השכונה שלנו"), בין סרטים המושפעים מהגל החדש ("חור בלבנה") לסרט מלחמה עתיר תקציב ("כל ממזר מלך"). ההיקרעות של זוהר בין העולם החילוני לדתי, בין חטאי העולם הזה לכמיהה לנשגב ולרוחני ניכרת בסרטיו ככל שהתקדמה הקריירה שלו והגיעה לשיא ב"עיניים גדולות", "מציצים" ו"הצילו את המציל". לבסוף הוא בחר את דרכו והותיר אותנו עם יצירה ישראלית משובחת שמשרטטת את דיוקנו של דור ושל עם. (כתב: אלעד שלו)

בועז דוידזון –ראשית הקריירה המקצועית של דוידזון החלה בטלוויזיה, שם ביים את התוכנית "לול" ב-1969 ולאחר מכן עבר לביים סרטי קולנוע. דוידזון נודע בעיקר בזכות סרטי הקאלט הישראלים שעיצבו קול של דור שמרד במוסכמות החברתיות של אותן שנים, שדיבר והציג מיניות משוחררת ונגע בנושאים שעסקו בכור ההיתוך הישראלי. התמות המרכזיות בסרטיו היו הבריחה לאסקפיזם, קיומן של מערכות יחסים בין גזעיות, הצגת הישראליות על כל יופייה וכיעורה, אך, בעיקר מה שהפך את סרטיו ללהיטים מוצלחים כל כך ולעל זמניים היה ההומור שאפיין אותם. ציטוטים רבים מתוך סרטיו הנודעים הפכו למטבעות לשון ישראליות ונטמעו כחלק מהשפה היומיומית המדוברת.

הפילמוגרפיה שלו כוללת את הסרטים האהובים ביותר על הישראלים בהם "צ'רלי וחצי", "חגיגה בסנוקר", "אלכס חולה אהבה", ארבעת הסרטים הראשונים בסדרת "אסקימו לימון" ("אסקימו לימון", "יוצאים קבוע", "שיפשוף נעים" ו"ספיחס"). דוידזון היה גם מועמד לפרס "דב הזהב" בפסטיבל ברלין 1978 ולפרס "גלובוס הזהב" לסרט הזר הטוב ביותר על "אסקימו לימון". ב-1979 עבר מישראל לארצות הברית והחל לעבוד כבמאי בהפקות אמריקאיות. בזמן שהותו באמריקה המשיך לביים וגם החל להפיק ולכתוב. דוידזון הפיק בין היתר סרטים הוליוודיים נודעים ביניהם "16 רחובות", "הדליה השחורה", "רמבו" ו"הבלתי נשכחים". (אור טילינגר דה קרבליו)

עמוס גוטמן - כבר בסרטיו הקצרים שנוצרו בין השנים 1977–1982 וגם בסרטו התיעודי על האופנה הישראלית, ״סיפורי בדים״, אפשר היה להבין שלראשונה יש בישראל במאי קולנוע קווירי נועז ובועט שעוסק בנושאים שעדיין לא נחקרו על גבי המסך הגדול או בטלוויזיה הישראלית עד כה. גוטמן היה פורץ דרך וסרט הקולנוע הראשון שהוא ביים, "נגוע" בשנת 1983, מימש את ההבטחה הגדולה שהייתה טמונה בו. בשלושת סרטי הקולנוע הבאים שלו גוטמן המשיך להתפתח כקולנוען ישראלי עצמאי בעל קול ייחודי גם מבחינה טכנית וגם מבחינה תמטית כאשר השיא הקולנועי שלו היה סרטו האחרון שתיאר את סיפורו של אדם החוזר ארצה עם מחלה מסתורית, "חסד מופלא" (1992). אותה מחלה גם הרגה את גוטמן. עד היום, 29 שנים אחרי מותו גוטמן הוא עדיין הקולנוען הישראלי הכי ייחודי ואולי גם הכי אירופאי שעבד בישראל. (יאיר הוכנר)

ארי פולמן - פולמן הוא אחד הבמאים הישראליים הפורים של שני העשורים האחרונים. יצירותיו שינו את עולם הקולנוע והטלוויזיה בישראל, במיוחד זוכה גלובוס הזהב "ואלס עם באשיר" שהיה לסרט הישראלי הרווחי ביותר בכל הזמנים וכזה שהשפיע על עולם הקולנוע הדוקומנטרי שנים קדימה (לראיה המועמד לאוסקר "לברוח" מהשנה).

הוא גם אחד הבמאים הישראליים המוכרים בארה״ב ובאירופה, וזאת משום שיש לו תכונה ייחודית בקרב יוצרים ישראליים - הוא נותר נאמן לקולו ביצירת סיפורים שהם אישיים מאוד וגלובליים כאחד. זה מה שהופך את סרטיו לעל זמניים. בעוד רובם המוחלט של היצירות הישראליות המפורסמות בדורנו מעוררות הדים ונעלמות, איכותו של היוצר המקורי תותיר חותם עמוק ורב שנים. כעת ניתן לצפות בסרטו החדש שעלה השבוע בקולנוע "איפה אנה פרנק?" (מישאל רוברט)

שמי זרחין - כתיבתו המרגשת של זרחין יחד עם בימויו המקצועי וליהוק מדויק של שחקנים מוכשרים יוצרים יצירות קולנועיות מרתקות שהפכו חלק בלתי נפרד מתרבות הקולנוע הישראלית. החל מ"לילסדה" מ-1995 על חג הפסח המסורתי, דרך "הכוכבים של שלומי" מ-2003 אודות ילד הפלא הגאון בכיכובו של אושרי כהן, "אביבה אהובתי" מ-2006 חלומות והגשמתם, "העולם מצחיק" ב-2012 אודות שכול, סרטן ואהבה ועד "המילים הטובות" ב-2015 המעביר את הצופה מסע לגילוי אביהם של שלושה אחים שהוא בעצם מסע לגילוי עצמי. סרטיו של זרחין כוללים סצנות בלתי נשכחות שתמיד כיף לחזור ולהיזכר בהן. לא בכדי סרטיו זכו לשבחים ופרסים רבים והעלו לתודעה שחקנים מוכשרים וידועים, ביניהם אסתי זקהיים, ענת וקסמן, אושרי כהן, רותם זיסמן-כהן, אלי פיניש ועוד. (מיכל ליבר רונן)

אפרים קישון - "העולה היורד לחיינו" הוא מגדול היוצרים הקומיים שקמו כאן. הסאטירות המחודדות שלו שביקרו את תרבות ה"פרטאץ'" הישראלית, ייבאו ועברתו הומור הונגרי. סרטו הידוע "סלאח שבתי" (1964) על חווית המעברה היה מועמד לפרס הסרט הזר באוסקר. הסרט "תעלת בלאומילך" (1969) הוא קומדיה מופתית על המאבק של האדם הפשוט בבירוקרטיה המוציאה מן הדעת, אדם שהפך את רחוב אלנבי לוונציה. "השוטר אזולאי" (1971) שהיה גם הוא מועמד לפרס האוסקר, מעמיד במרכזו שוטר לא מוצלח במיוחד בגילומו המופתי של שייקה אופיר. למרות שלא למד קולנוע, וסרטיו נקטלו בחלקם בזמנו על ידי המבקרים, הוא יצר שפה קולנועית ייחודית והומור שלא נס ליחו. (יעל מאורר)

אפרים קישון - "במאי, יוצר וסטיריקן מתוחכם, מצחיק שסרטיו רלוונטיים עד היום. מהגר שהצליח לתפוס את הישראליות על גווניה השונים כפי שאף אחד לא עשה לפניו ומעט גם הצליחו אחריו. הוא היה גם במאי שחקנים מצוין שהוציא 200 אחוז משחקניו ולראיה הופעתו המופתית של שייקה אופיר ב"שוטר אזולאי". (רון פוגל)

אבי נשר - נשר הוא במאי שיודע לקחת סיפור, לפרק אותו לגורמים, ולהגיש לנו את הסרט בצורה הכי אנושית שאפשר. כל הדמויות שלו תמיד מקבלות התייחסות עגולה. אין ויתורים, אין רק גיבור ראשי, לכל דמות יש עומק ונופך משלה בסרטיו והטוטאליות בעשייה שלו מורגשת. עוד בסרטיו המוקדמים ("הלהקה" ו"דיזנגוף 99"), שהפכו לקלאסיקות ולחלק מהפסקול הלאומי, רואים שהכנות נשפכת מסרטיו. סרטו המצליח (כרגיל) "תמונת הניצחון" עדיין מוקרן בימים אלו בבתי הקולנוע. (קרן כהן)

[*]

האחים ברק ותומר היימן - מאז שיצרו האחים מכפר ידידיה לפני קרוב ל-20 שנה את חברת ההפקות "סרטי האחים הימן", הם הפיקו, ביימו בנפרד ובצוות עשרות סרטים, כשכל אחד מהם מביא את הזר והמוזר בחברה הישראלית - בין אם הוא מוכר או לא - ונותן לו בפעם הראשונה את הקול שלו. כך, הביאו השניים למסך הגדול את הקהילה הלהט"בית וקשייה בארץ שמרנית דוגמת "תומר והשרוטים" ו-"I Shot My Love" אודות היימן עצמו, "מי יאהב אותי עכשיו?" אודות יוצא בשאלה החולה באיידס, ו-"יונתן אגסי הציל את חיי", שעוסק בכוכב הפורנו הגאה ויחסיו עם המקצוע.

הם גם סקרו דמויות ציבוריות שתמיד נעו בין השוליים למיינסטרים ("אביב" ו-"שחור על לבן" אודות אביב גפן ועידן רייכל - בהתאמה, תיעוד עבודתו של הח"כ לשעבר דב חנין ב"החבר דב", ליווי הפסל בשלהי חייו ב"דני קרוון" ושימת הזרקור על הכוריאוגרף אוהד נהרין ב"מיסטר גאגא", סרטם המצליח ביותר מסחרית של השניים) ותוצרים פרסונליים יותר על התבגרות חריגה בצל חיים קיבוציים (הסדרות התיעודיות "בדרך הביתה", "משפחות"). בצורה זו, הרגילו ברק ותומר היימן צופים ישראלים רבים להבין שסרט תיעודי הוא אינו בהכרח מטלה, או יצירה שבאה לחנך, אלא מקום שלנו לראות את האחר והחריג - ללא מניירות מיותרות וללא שימוש בסטריאוטיפים - ולהפנים כמה אחרי הכל הוא כה דומה לנו. (דניאל עמיר)