Seret מהעבר: 40 שנה לחולית של דייוויד לינץ'

1984 זכורה בתרבות הפופולרית בתור שנת קולנוע גדולה וחשובה - לא משנה איזה ז'אנר, פרנצ'ייז או במאי אתם אוהבים, בטח תמצאו משהו באותה שנת אייטיז נודעת. כך - בזה אחר זה - הגיעו "מכסחי השדים", "גרמלינס", "הסיפור שאינו נגמר", "פוטלוס", "היו זמנים באמריקה", "ספלאש", "סיוט ברחוב אלם", "קראטה קיד", "גשם סגול", "אמדאוס" ועוד רבים וטובים שמעסיקים את המדיה עד היום. סרט מאותה השנה שכנראה לא תשמעו עליו רבות, או לפחות לא בהקשרים חיובים, הוא סרטו של הבמאי דייוויד לינץ', "חולית" (“Dune”).

כן, הרבה לפני האפוסים הענקיים, שוברי הקופות של דני וילנב מהשנים האחרונות בכיכובם של טימותי שאלאמה וזנדאיה (שרק השבוע זכו לעוד מועמדויות נוצצות בפרסי גלובוס הזהב הקרבים), הבמאי האוונגרדי והאיש מאחורי יצירות מסתוריות ומיסטיות כמו "טווין פיקס" ו"קטיפה כחולה", עיבד באמצע שנות ה-80 את רומן המד"ב הנודע של פרנק הרברט משנות ה-60 לקולנוע. עם זאת, במהרה למד לינץ' למה לספרו של הרברט נוצר שם כה ידוע לשמצה בתעשיית הקולנוע ומדוע כל ניסיון עיבוד למסך הגדול – עוד מראשית שנות ה-70 - נכשל קשות. "חולית" של לינץ' הרוויח 30 מיליון דולר בלבד – אל מול תקציב של 42 מיליון – והפך מאז להערת שוליים בפילמוגרפיה של הבמאי (שאפילו הוא מתכחש אליה) וסרט שמחלק את מעריצי הבמאי ומעריצי הספר למחנות עד היום – אבל האם יש יותר בסרט זה מהכאוס ששרר סביבו, 40 שנה אחרי?

ראשית, ראוי להבין מה משך יוצרים אחרים לכתביו של הרברט, ואיך הם – כמו לינץ' – לא הצליחו להתמודד עם האפוס העצום הזה. למעשה, כבר חודשים ספורים אחרי שספר הראשון בסדרה הכה גלים ב-1965, כשהאלגוריות הדתיות שלו ועיסוקו (בין היתר) בנושאי קולוניאליזם וטכנולוגיה החלו לעורר דיונים בחוגים נרחבים, צצו ניסיונות קדחתניים להרים הפקה אודותיו – כשהמפיק ארתור פ. ג'ייקובס מיהר לרכוש את זכויות היוצרים וגייס לפרויקט את הבמאי הבריטי הנודע דיוויד לין, שכבר עבד על אפוס מצליח או שניים בחייו ("לורנס איש ערב", "דוקטור ז'יוואגו"), אך נפטר לפני שההפקה הספיקה לצאת לפועל. כשהזכויות שבו לרשותו של הרברט ב-1974, החל ניסיונו המרשים אך הטרגי של הבמאי הצ'יליאני אלחנדרו חודרובסקי ("אל טופו") להמשיך את מה שג'ייקובס לא הספיק לסיים. כך, פנה חודרובסקי אל שלל שמות גדולים בשלל תחומים: בגזרת האפקטים המיוחדים ביקש להביא את דן או'באנון, שכמה שנים לאחר מכן יתפרסם בזכות תסריטו ל"הנוסע השמיני"; בגזרת הפסקול פנה ללהקות פינק פלויד ומאגמה; ובגזרת הליהוק ניסה לגייס שמות כמו מיק ג'אגר, אורסון וולס (לתפקיד הברון הארקונן המאיים), סלבדור דאלי, גלוריה סוונסון ועוד ועוד. אך חלומו רב המימדים של חודרובסקי נשמט לו במהרה מבין הידיים, כשהתקציב העצום רק תפח ותפח ואורך הסרט המתוכנן הגיע עד ל-14 שעות (!), מה שאילץ את הבמאי הצ'יליאני לסגת בכאב לב.

אחרי סאגה זו, החליט המפיק האיטלקי הנודע דינו דה-לורנטיס לעבד את העיבוד הספרותי לקולנוע אחת ולתמיד. אחרי שניסיונותיו להרים הפקה יחד עם הבמאי רידלי סקוט כשלו – לאחר שזה ביקש לפצל את הסרט לשני חלקים (מה שלבסוף יקרה עם סרטיו של וילנב בימינו) - ונטש עבור הפקת "בלייד ראנר" – פנה דה-לורנטיס לבמאי המתחיל דייוויד לינץ', אחר סרטו עטור השבחים "איש הפיל", אותו ראה ואהב המפיק האיטלקי.

רוכב על גלי הצלחת סרטו, ללינץ' חובב הסיכונים הייתה האפשרות לעשות כל מה שירצה. עם זאת, ואולי דווקא בגלל שאהב סיכונים, הבמאי ויתר על האפשרות הקלה יותר לביים את "שובו של הג'דיי" והסכים לעבד את הספר בן ה-412 עמודים על מלחמות הסחר בחלל, למרות שלא קרא אפילו עמוד אחד ממנו. בעודו עובד ומגיש חמישה דראפטים שונים של התסריט ומדמיין את הסרט כחוויה של 3 שעות, המפיקים רצו ממנו משהו יותר "ניתן לעיכול". כך, מה שתוכנן גם אצל לינץ' כשני סרטים שונים הפך לסרט אחד בן 137 דקות, בעוד דה-לורנטיס ועמיתיו היו בטוחים שפרנצ'ייז עתידי מצליח נמצא בכפות ידיהם. "הם החתימו אותי על שלושה סרטים, כי הם היו בטוחים שהם הולכים לעשות 'מלחמת הכוכבים' למבוגרים", סיפרה לימים אחת מכוכבות הסרט וירג'יניה מדסן.

העובדה שהפקת הסרט דרשה לא פחות מ-80 סטים שונים, צוות של 1,700 איש ולמעלה מ-20 אלף ניצבים ניפחה את תקציבו עוד ועוד ואילצה את לינץ' לצלם במקסיקו – עניין שהוביל לבעיות נוספות, כמו ריבוי בעיות רפואיות בקרב הצוות בשל התשתיות הלא מספקות הקיימות במדינה. במהרה כונה הסרט על ידי המבקרים "האכזבה הגדולה ביותר של 1984", הקהל התעלם מאפוס הענק ואחדים אף כינו את היצירה "הומופובית", בשל קישור דמותו של הברון הארקונן, הנבל הראשי, והרמון הגברים הצעירים המקיף אותו - לתמות הומוסקסואליות.

בעוד חודרובסקי הפגוע, שהודה כי קינא בלינץ' שזה קיבל על עצמו את התפקיד באמונה שהוא היחיד שיכול להרים את הפרויקט באופן הנדרש – "שמח לאיד" באופן מסוים מכישלון הסרט (למרות שטען כי זו אינה אשמתו של לינץ' אלא של מפיקיו), ואילו פרנק הרברט דווקא אהב את הסרט ושיבח את הבמאי האמריקאי שהצליח לכבד את החומרים שכתב עשרים שנה קודם לכן, היה זה לינץ' עצמו שהפך לאחד ממתנגדיו הגדולים של "חולית" 84'. "התחלתי להתמסחר ב-'חולית'", אמר לימים, "כנראה לא הייתי צריך לעשות את הסרט הזה, אבל ראיתי לנגד עיניי עשרות אפשרויות לעשות שלל דברים שאני אוהב. היה כל כך הרבה מרחב ליצור עולם שלם. אבל הבנתי מהמפיקים שהם רוצים דבר אחר, ולי לא היה את הזכות לקאט סופי – וכך זה קרה".

עם זאת, גם העובדה שאפילו לינץ' עצמו מתנכר לעיבוד זה של "חולית" לא אומרת שאין דברים שעובדים בסרט ושהוא לא ראוי לגאולה אחת ולתמיד, בייחוד כשהעיבודים החדשים כה משגשגים. אמנם תמצאו נאמנות גדולה יותר לספר ולפרטיו בסרטיו של וילנב, אבל נדמה שלינץ' מזהה את הסאב-טקסט האמיתי בכתביו של הרברט ומצליח לקשור נושאי מד"ב מובהקים לעניינים הפוליטיים החמים דאז – שמעסיקים אותנו עד היום; במילים אחרות, מה שנתפס על ידי אחדים כ"הומופובי", נדמה שמתקשר הרבה יותר לביקורת כנגד הפרנויה ממגיפת האיידס שהתפשטה אז בעולם והנטיות הפופוליסטיות של הדמויות הפוליטיות בסרט הופכות חלולות בידיו של הבמאי, שתמיד ביקש לערער על מהי אמת ומהו שקר בעולמנו (להגיד שזו מחשבה רלוונטית בימינו תהיה אנדרסטיימנט).

אותה ה"קאמפיות" שתמיד ליוותה את סרטיו של הבמאי מורגשת כאן לא פחות ולא תמיד מתנגשת באופן חלק עם הנושאים ה"רצינים" בהם הספר עוסק, ועדיין, קשה להישאר אדיש אליהם – מהסטים העצומים ומלאי הדמיון ועד הליהוק היצירתי, שנע בין שותפו הטבעי של לינץ', קייל מקלכלן (היה זה הפרויקט המשותף הראשון של השניים, כשמקלכלן כמעט והפסיד אותו לרשימת שחקנים מפוארת וביניהם טום קרוז וקווין קוסטנר) לפטריק סטיוארט טרום "מסע בין כוכבים" ו"אקס-מן" ועד סטינג בתחתונים.

התחושה הקלילה הזו, המודעת לעצמה – שכה חסרה לעיתים בסרטיו החדשים של וילנב – לא רק שאינה מסיטה מנושאיו המרכזיים של הסרט, אלא מסבה את תשומת ליבנו עוד יותר אליהם, לחוסר הלוגיקה המוטמע בהם. במילים אחרות, התחושה היא שאין כאן פרט שהוכנס "בטעות". האם "חולית" 84' אי פעם יתקבל באותה הערכה אוניברסלית כמו זו שממשיכי דרכו זוכים לה כיום? כנראה שלא – ולכך סיבות רבות, מוצדקות וכאלו שפחות. עדיין, כמו כל סרטיו של דייוויד לינץ', מדובר ביצירת אמנות מעניינת לכל הפחות, שלחלוטין ראויה לתשומת הלב שלכם.