Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: המבוך של פאן - רגעים קולנועיים בלתי נשכחים

מאת: בן חכים

אגלי הזיעה וטפטופי ההתרגשות שזלגו מעיניו הנוצצות של גיירמו דל-טורו, בעוד הוא חובק את הפסלון המוזהב השלישי עליו זכה בטקס האוסקר בצניעות מעוררת הערצה על סרטו האחרון, "המבוך של פאן", היה אחד הקטעים הבודדים, היפים והמרגשים שהיו שווים את ארבע שעות הבמה המלאכותיות באותו לילה מיוסר של טקס האוסקר.

גיירמו דל טורו הוא במאי ספרדי שהחל את דרכו הקולנועית תוך התמחות בז'אנר האימה/מד"ב. חובבי האימה וודאי זוכרים את סרטו שורץ השרצים, "מימיק" משנת 1997, את בימויו בסרט ההמשך - "בלייד 2" (2002), ואת הדמיון הפרוע ב"הלבוי" (2004). עכשיו, אחרי להיטים חתרניים ובלתי מתפשרים, סרטו האחרון "המבוך של פאן" יוצא תחת הקיטלוג - 'דרמת פנטזיה פוליטית'. לשמחתינו, גם בה לא חסר הדמיון הפרוע.

[*]

הסרט, זוכה שלושה פרסי האוסקר, מגולל את סיפורה של אופליה, ילדה בת 12, הנודדת עם אמה, הנמצאת בהריון מתקדם, אל אזור כפרי שכוח אל בצפון ספרד של שנת 1944, בה שולט ביד רמה המשטר הפאשיסטי של פרנקו. השתיים מגיעות אל מקום מחייתו של אביה החורג, מפקד סדיסטי בצבא פרנקו. בעקבות המציאות העגומה הנגלית לעיני הילדה, היא מגלה פתח לעולם חדש ומסעיר, בו חיים יצורים מהאגדות. היא מבקשת את עזרתם, אבל המחיר עלול להיות כבד מנשוא.

"המבוך של פאן" מנסה לשחק במוחו של הצופה, ולהניע אותו בין עולם של מציאות-לדמיון, בין פנטזיה סוריאליסטית, לריאליזם עגום, הממלא את חייה של הקטנטונת, אופליה, ויוצר הקבלה הממהרת להציג בפנינו שני סיפורים מרכזיים - האחד - תהליך התבגרותה האכזרי והקודר של ילדה קטנה על רקע מלחמת האזרחים בספרד, והשני - העולם הדמיוני אליו היא בורחת בעל כורחה, בכל פעם שהמציאות סוגרת עליה.

[*]

השילוב המקסים מתחיל לחרוק כבר בהתחלה, כאשר מנות ברורות והגונות של פנטזיה מושתלות באופן לא מחושב ומצליחות להיראות תלושות למדי מהשלד המלחמתי - 'מציאותי' מהן הן נובעות. ההקבלה לא מצליחה לשלב ברגישות את שני העולמות והעריכה חותכת באופן נורא טכני וקר את המצב הקלאסי והמתבקש של 'עולם בתוך עולם'.

קטעי הפנטזיה ההתחלתיים, כשלעצמם (להוציא סצינת 'המשתה' המבריקה), נראים כמו נלקחו מתוך משחק מחשב זול. המטלות הניתנות לגיבורה מתעקשות להיות נורא ברורות ומוסברות לפרטי פרטים - כל דבר אומרים, כל דבר מבינים ואנו מראש מוצאים את עצמינו כחלק מרשימת מטלות מקובעת המציבה לעצמה בכל פעם מחדש משימה 'נוכחית' אותה יש לבצע - "עכשיו צריך להכניס את המפתח לפה", "עכשיו צריך להשחיל את האבנים לחור הזה" - הכל מתבצע 'על עיוור', מבלי לתת לנו הזדמנות לראות את התמונה הגדולה שמצטיירת.

[*]

הסיפור המציאותי מטה את כפו אל האקט המלחמתי, במקום להישאר מפוקס על הגיבורה שלנו - אופליה. בעקבות זאת מתחילים לצמוח אלף ואחד סיפורי רקע משניים ולא חשובים שמצליחים לבלוע את סיפורה האישי של אופליה בלי מלח. התאהבותה והתמרדותה של מרסדס, סיפורו של הרופא הרחמן, עיצוב דמותו של האב באופן מרוח, אגואיסטי וארוך, מרדפי סוסים גדולים, יריות מחרישות ושאר ירקות - כל אלו מתנהלים בעוד נעלמת לנו הגיבורה הראשית בין הידיים מבלי שעצרנו לשים לב.

הרבה מאוד סצינות לא הועברו דרך עיניה של הגיבורה. על אף הצילום המקצועי ברמתו הטכנית, הא מצליח להביא אותנו לכל סצינה ממקום נורא אובייקטיבי. המון זוויות צילום מסתפקות בראייה אחידה על המתרחש ומעניקות לנו עמדת כוח, שאיננו ראויים לה. עמדה בה אנו מסוגלים לצפות כמה שלבים קדימה, במקום לצעוד עם הילדה ממקום תמים ומפוחד. סצינות רבות מצולמות באמצעות שוטים פתוחים מדי, שלא משאירים מקום בריא לדמיון.

[*]

לא מעט קטעים בסרט סובלים מחוסר אמינות. סצינות רבות כאלו הגיעו מצידה של אופליה, שהביאה איתה את התחושה, כי הספיקה לעבור קורס מזורז ב"איך להפוך לגיבורה". הדבר הורגש בצורה משמעותית בסצינת 'הגזע והקרפדה'. בעוד אופליה זוחלת לה במעמקי הבוץ המבעבע, מתחילים לעלות על ידיה ופניה לא מעט חרקים מבחילים ותועים. תגובתה הייתה – להמשיך לזחול.

"להמשיך לזחול?!" (תראו לי ילדה אחת בסביבות גיל 12 שתמשיך לזחול אם יעלה עליה ג'וק אחד, וכאן מדובר על מאות חרקים ושרצים).

דמותו של הפאון מדשנת את הקרקע לעולם קסום וגדול, כזה שאנו מחכים ורוצים לחוות – אך התוצר המתקבל טומן בחובו לוקיישנים מעוצבים ברמה מאוד מתוחמת ומאוד מוגדרת, כאשר על רוב בימות ההתרחשויות שוררת תחושה טורדנית של אולפן בנוי, נטול אוריינטציה ואמינות.

[*]

דמויות רבות סירבו לסטות ממסלולן הקבוע. דמותו של האב דאגה בכל הזדמנות להחדיר למוחותינו כי היא קשוחה, מאצ'ואיסטית ודידקטית. בכדי לרדת לסוף דעתינו, היא חייבה את עצמה להשתמש באלימות ברוטלית וחסרת פשרות במרבית הופעתה. לצערינו, מגיע מהר מאוד שלב בסרט, בו האלימות נזרקת בכמויות מפעליות, שמעלות אוטומטית את השאלה – האם זה הכרחי?

האם בכדי להבין את אופיו של האב, אנו באמת חייבים לראותו הורג כמויות על גבי כמויות של חפים מפשע? הרי כולנו יודעים שהקולנוע אמור לשרטט לנו את דמויותיו באופן חווייתי ולא קונבנציונאלי. אותה התייחסות תקפה גם לגבי אמה של אופליה, שסצינה אחר סצינה חוזרת על אותם המשפטים המונוטוניים, המחזקים את העובדה היבשה שנזרקה כבר בתחילת הסרט - כי היא בובת הכפפה האולטימטיבית הנשלטת ע"י חוטי בעלה.

[*]

אך על אף הבעיות הללו, "המבוך של פאן" מחזיק בידו סיפור מרתק ומרגש, החותר אל מוסר השכל לא קטן ומצליח לספק כמה סצינות נפלאות, מפחידות, מטרידות, הולמות וראויות בעליל למסך הגדול.

דוגמא נהדרת לכך היא הסצינה המבריקה במרתף, 'סצינת המשתה', שיותר מרוב סרטי האימה המתחלפים כמו גרביים, מצליחה להניע את הצופה מתחילתה ועד סופה, למלא אותו בסקרנות, חשש ומיסתורין מהפנט. עם עיצוב סט מהמם, בימוי מקסים של 'האיש החיוור' (דאג ג'ונס המוכשר, "היצור" האהוב על תעשיית הקולנוע, ששיחק גם את דמותו של הפאון) ושוטינג מחושב, נוצרת סצינה נכונה, מרתקת ותאמינו או לא - כזו שמצליחה אפילו להפחיד (גם את הבוגרים שביניכם).

[*]

הרעיון איתו הולך הסרט בראש מורם מצליח להתייצב לקראת הסיום המרגש ומוכיח לנו עד כמה מציאות עגומה הנשלטת ע"י יחידים, מביאה בסופו של דבר לקטסטרופה ואבדון, כאשר מי שמוצא את עצמו כ'שעיר לעזאזל' של החברה, הוא דווקא הדור הצעיר, שנאלץ בעל כורחו להיזרק אל תוך מערבולת שלמה של טירוף ואנוכיות.

התחושה הטרגית נצרבת בליבינו באופן כואב, בזכות העובדה כי הבמאי לא נמנע מחשיפת מראות ורעיונות שכנראה יהיו קשים לעיכול עבור העין הממוצעת.

[*]

בשורה התחתונה, האם לראות? בהחלט.

"המבוך של פאן" אולי אינו מושלם, אך אכן אחת היצירות היותר טובות כרגע על המסכים שזועקות - "צפו בי בקולנוע", ובצדק. הוא מלא ברגעים קולנועיים בלתי נשכחים וברעיונות שמרשים לעצמם ללכת עד הסוף – דבר שלא רואים הרבה לאחרונה.