קוסמופוליס ביקורת סרט

קרוננברג, קרוננברג, לא לסיוט הזה ייחלתי. משהו לא ממש מוצלח עובר על דיוויד קרוננברג האיש שהביא אל מסכי הקולנוע יצירות מופת מבעיתות, מטרידות, סוריאליסטיות ותמיד קולנועיות. בתור מי שגדל על "וידאודרום", "הזבוב", "תאומי המריבה", "ארוחה ערומה", "קראש" וגם התבגר ונהנה מ"היסטוריה של אלימות" ו"סימנים של כבוד", מצאתי את עצמי תוהה מה עובר על הבמאי שאני כל כך מעריץ. לפני שנה קיבלנו את הדרמה התקופתית המשמימה "שיטה מסוכנת" ועכשיו מגיעה הרצאה אנטי-קפיטליסטית ארוכה ומעייפת במקום קולנוע.הסרט מתרחש כמעט כולו בלוקיישן אחד - לימוזינה של מיליונר צעיר ונהנתן הנמצא במסע של הרס עצמי. במהלך אותה יממה הוא יפגוש אנשים שונים שיחשפו לפניו צדדים שונים באופיו וכמובן ברעה החולה של העולם המודרני - הקפיטליזם והשאיפה לכוח ועושר. בסופו של המסע נגלה שאותו צעיר רק רוצה לשחזר זכרון ילדות אבל זה יהיה כמובן מאוחר מדי. רוברט פטינסון, אחד מכוכבי הקולנוע הצעירים של תקופתנו מתגלה כשחקן יבשושי ונטול כריזמה. אין סצנה אחת שהוא לא משתתף בה ולכן הליהוק של אותו כוכבן נטול אופי שאיננו מצליח להחזיק פריים אחד לבדו, הוא אחד הכשלונות המרכזיים של הסרט. התסריט של קרוננברג המבוסס על רב המכר של דון דלילו הוא נאום ארוך ומעייף נטול השראה ונטול קולנוע. כאשר אנחנו הולכים לקולנוע אנחנו מעוניינים בסיפור מרתק, דמות שנזדהה איתה ולעבור חוויה ויזואלית וטקסטואלית חזקה. כל זה איננו קיים. לכאורה היה לקרוננברג חומר גלם מרשים ביותר, אבל באופן מפתיע דווקא אחד היוצרים הנועזים והשערורייתים שהתחיל את הקריירה שלו בסוף שנות ה-60, יצר סרט סטודנטיאלי ולא חכם במיוחד. אפילו הרגעים שבהם יש פוטנציאל קולנועי לזעזע את הקהל נעלמים ולא מוצגים לצופים. גם סצנות הסקס והעירום שקרוננברג התפרסם בזכותן כבמאי המפשיט את שחקניו שיעשו הכל עבורו – בסרט הזה לא עובדות ואף משעממות.לא תמיד הסרטים של קרוננברג מוצלחים, והיו לא בעבר כמה התרסקויות אומנותיות ומסחריות, אבל יצירותיו תמיד היו מעניינות לצפייה ולניתוח. "קוסמופוליס" פשוט לא מעניין. הוא צפוי, שבלוני, נטול סאב-טקסט, הוא ריק - כי הכל נאמר על המסך. אפילו שחקני המשנה המעולים כמו ג'ולייט בינוש, סמנתה מורטון, פול ג'יאמטי, מתייה אלמריק ועוד, לא מצליחים לחפות על הקטסטרופה ששמה "קוסמופוליס". הרי כבר מהסצנה הראשונה אנחנו יודעים שהמסר של הסרט הוא שמכרנו את נשמתנו לעגל הזהב ואנחנו נמצאים בשקיעה ובניוון; ואם אין לך סיפור מעניין לספר אלא אתה רק רוצה לחזור על אותו המסר שוב ושוב אז למה באנו לקולנוע? עדיף ללכת להפגנה. בסופו של המסע שאורכו 108 דקות מעייפות ומתישות אפשר לקוות לשני דברים: שקרוננברג יחזור לעצמו ושפטינסון יזכה בכשרון משחק, כי אם הוא מתכוון להשאר במקצוע הזה רצוי שהוא יספק תמורה לכרטיס קולנוע שהצופים קנו רק כדי לראות אותו. אם אתם רוצים לראות סרט אנטי-קפיטליסטי מדליק תמיד יש את "מועדון קרב", והוא דקדנטי לא פחות.