אומהה ביקורת סרט

אומהה סרט הביכורים של קול ובלי, מגיע לבתי הקולנוע לאחר שהציג בבכורה בפסטיבל סאנדנס לקולנוע עצמאי בארצות הברית והוקרן לפני שנה בפסטיבל חיפה הקודם. למרות שזהו סרט מסע, הוא קטן במידותיו אבל בעל נפח בעוצמה שלו ובמסר החשוב שעולה ממנו עם סופו והוא שווה צפייה במסך הגדול. עלילת הסרט נפתחת עם אב (ג'ון מגארו, "חיים אחרים") שהתאלמן לאחרונה מאשתו. הוא מעיר את בתו אלה בת ה-9 ומבקש ממנה לארוז בחופזה את מה שיקר לה. אליהם מצטרף גם אחיה הקטן והמתוק צ'רלי בן ה-5 והכלב רקס והם יוצאים ברכב שמסרב להתניע למסע אל עבר יעד לא נודע. צ'רלי מקווה שמדובר בדיסנילנד, אבל האב מגלה להם שדרכם לנברסקה ולא מסביר מדוע. הבחירה להיצמד לילדים מעניקה למסע את עיקר כוחו. אלה וצ'רלי קולטים שמשהו לא בסדר, אבל לא מקבלים מאביהם את ההסברים שיאפשרו להם להבין מה קורה. הפער בין התקווה הילדותית של צ'רלי לטיול מהנה לבין הדאגה הניכרת בפני האב שחושפת כי זהו אינו עוד טיול משפחתי רגיל מלווה גם את הצופה לאורך הדרך. הסרט מצליח לעורר מתח ורגש מתוך שתיקות ומבטים, גם כשההתרחשויות עצמן יום-יומיות ופשוטות.וואייט סוליס כצ'רלי נדמה כמי שפשוט מגלם את עצמו ומתנהג ומדבר כמו ילד אמיתי ולא כמי שמדקלם טקסטים. מולי בל רייט שמגלמת את אחותו אלה מקנה רובד עמוק יותר ובוגר לדמותה וג'ון מאגרו כאב האבוד תופס את הלב הרגשי של הסרט, באחת מהופעותיו הטובות ביותר. "אומהה" הוא סרט קטן ואנושי של יוצר שיודע בסרט הביכורים שלו מה הוא רוצה ומצליח להתל לא אחת בצופה. גם אם לא קורה בו הרבה ולעיתים המסע נדמה כחוזר על עצמו ולא תמיד מעניין לכל אורכו, הסוף הלופת שמציף תופעה לא פשוטה מצדיק את המסע ואת הצפייה.