מעטים הבמאים ששמם בלבד מביא אנשים לקולנוע, מעטים עוד יותר עד כמעט ולא קיימים אלו שמחוץ לארצות הברית שעושים זאת. במשך שנים בישראל עצם השם פדרו אלמודובר הספיק בכדי להביא המונים לקופות. כל סרט שלו, כולל הקצרים, הופץ מסחרית ושמו הפך לתו תקן לקולנוע שמשלב בין איכות וסגנון אוטרי מובחן וצבעוני לבין עלילות מלודרמטיות וגדולות מהחיים, נשים חזקות וגדולי השחקנים של הקולנוע הספרדי שמתייצבים לסרטיו.סרטו האחרון "חג מולד מר" משלב את כל האלמנטים האהובים מסרטיו, כשבדומה לסרטיו מהשנים האחרונות הטון יותר מהורהר ופחות צעקני ואקסצנטרי מסרטיו הקאמפיים בתחילת דרכו. רק שהפעם התוצאה נדמית כמיש-מש לא מוצלח במיוחד שמכניס לבלנדר את כל מה שאהבנו מהבמאי הספרדי ומסיים בטון מודע לעצמו ולקלישאתיות שבו, שאמנם מוצלח יותר משאר הסרט אבל לא מציל אותו מעצמו.
פרסומת
העלילה בת זמננו עוקבת אחר ראול (לאונרדו סברגליה), במאי ספרדי מוערך בן דמותו של אלמודובר שנמצא במשבר יצירה וכתיבה. הוא מוצא מקור השראה בעוזרת שלו מוניקה (אייטנה סנצ'ס-חיחון) ובונה את דמותה של אלזה (ברברה לני) בתסריט שהוא כותב. כך אנו נשאבים לסיפור בתוך סיפור המתרחש 20 שנה קודם לכן וגם במרכזו במאית שכותבת תסריט שהולך ומשיק ככל שהוא מתקדם לעולמו של ראול.אלמודובר לוקח את דמות הבמאי ויוצר סרט שהוא חשבון נפש עם הקריירה שלו ובוחן מחדש מוטיבים שמלווים אותו במשך עשרות שנים: אימהות, זיכרון, תשוקה, זהות ויציאה. אחת השאלות המרכזיות שהוא עוסק בה היא שאלת האחריות האמנותית. האם ליוצר מותר להפוך את הכאב של אנשים הקרובים לו ליצירת אמנות? והאם האמנות מצדיקה את הפגיעה האפשרית באותם אנשים?
נושא נוסף שבו הוא מרבה לגעת בסרטיו הוא דמות היוצר וההשפעה שלו על המציאות והקו המטושטש שנוצר בין מציאות לבדיה. כמו ב"כאב ותהילה", "חיבוקים שבורים", "חינוך רע" ו"חוק התשוקה", דמות הבמאי נמצאת גם כאן וחוזרת שוב לאותה שאלה: האם אפשר בכלל להפריד בין הזיכרון לבין הסיפור שאנחנו מספרים עליו?גם בסרט הזה אלמודובר חוזר לאחד הנושאים המזוהים ביותר עם יצירתו - האימהות. אלא שבניגוד לסרטים כמו "הכל אודות אמא" או "עקבים גבוהים", כאן דמות האם נעדרת פיזית, אבל נוכחת בכל רגע באמצעות הזיכרון, האבל והצורך להתמודד עם האובדן. האם לא מוצגת כדמות ממשית, אלא כצל שממשיך לעצב את חיי הדמויות גם לאחר מותה.הבעיה היא שבכל הנושאים האלו הבמאי הספרדי הוותיק כבר עסק בעבר בצורה טובה יותר ונדמה כי אין לו דבר חדש להגיד. כך הסרט, ככל סרטיו של אלמודובר, עשוי ומשוחק היטב ונעים לצפייה, אבל בסיומו עולה תחושה של מיצוי, של במאי גדול שכבר לא בשיאו. אמנם הסיום המודע לעצמו ולכל הביקורות שייכתבו על הסרט, משדרג אותו ומציל אותו מבינוניות, אבל זה מעט מדי, מאוחר מדי ולא מספיק.
סרט מורכב העוסק ביחסים שבין מציאות לאומנות. כמו הסרט" שושנת קהיר הסגולה" של וודי אלן. החוט הנרטיבי נירקם ונפרם שוב ושוב בכוונה תחילה ולא תמיד זה קל לצופה לעקוב , אבל הצילום היפהפה -כל פריים מוקפד ומעוצב בצורה מדהימה- מאוד עוזר להתמסר לכל התהליך. שווה!
