בשבועות האחרונים סערה ניו יורק על כל אולמותיה הגדושים בשל קומדיית האינדי המבטיחה "שף". הסרט לא מפסיק לקצור מחמאות ואף הספיק לזכות בפרס חביב הקהל בפסטיבל טרייבקה האחרון. עיון קצר ברשימת הקאסט המבטיח והעובדות שלעיל, כמו גם העובדה שמדובר בז'אנר האינדי החביב עליי מכל, הביא אותי לפתח ציפיות קלות והתרגשות בבואי לראות את הלהיט הקולינרי. הציפיות נגוזו בחלוף החצי השעה הראשונה של הסרט, ובהמשך התחלפו בפיהוקים על גבול הגיחוך."שף" מביא את סיפורו של קארל קספר (המגולם בידי ג'ון פאברו שגם ביים את הסרט), שף במסעדת יוקרה בניו יורק, שמפוטר מעבודתו בשל תקרית טוויטר מביכה עם מבקר מסעדות שקטל אותו. הוא מוצא עצמו מובטל ומדוכא, גם כי הוא לא מצליח לתקשר עם בנו פרסי בעקבות גירושיו. אשתו לשעבר (סופיה ורגרה) מייעצת לו, לקנות משאית לממכר מזון איכותי - ממש כמו אוטו גלידה למתקדמים. הוא מאמץ את הרעיון ומכאן מתחיל המסע שלו ב"אוטו אוכל" הפרטי שבבעלותו, איתו הוא משוטט בדרכים יחד עם בנו ושף נוסף מהמסעדה, ומוכר כריכים קובניים לכלל הציבור.
פרסומת
עד כאן מדובר כביכול בחומרים שמהם לרוב עשוי אינדי, סיפור קטן, אישי, לרוב משפחתי, שלוחץ בעדינות על בלוטות הרגש בשילוב קסם והומור. הבעיה היא שפאברו כתב תסריט המחובר בתפרים גסים למדי, לא מצחיק וגם לא אמין במיוחד. שוב הקלישאה על אב שמפוטר מהעבודה, ומגלה מחדש את בנו הגאון ואת הדברים החשובים באמת בחיים, ביניהם כמובן, לעשות מה שאתה אוהב – הפתעה הפתעה. גם נושאים שחוקים יכולים לעבוד כשהם נעשים באופן משעשע ונכון אבל ב"שף" יש גודש של בדיחות שלא עובדות, ואולי אפילו קצת מנסות בכוח - מה שלא בא בחשבון כשמדובר בקולנוע.לגודש בהומור חסר טעם מצטרף גם הגודש במבע הקולינרי. במילים אחרות, צמחונים/ טבעונים- התרחקו מהמסך. "שף" מציג לראווה חיות מתות, והרבה מהן. מדובר ב-Food Porn רציני שיצא משליטה, וכאן דווקא עושה ההפך מלגרות את בלוטות הטעם. התקריבים הללו על הבשר בשלבי הבישול הופכים על גבול המייגעים והלא נעימים גם עבור מי שמצפונו לא מתעורר מבליסת סטייקים עסיסיים, זה פשוט מוגזם.
גם סקרלט ג'והנסון שמצוידת כהרגלה בחיוך מפתה ומלתחה סקסית במיוחד לא מצילה את כבודו האבוד של הסרט. היא מגלמת מלצרית שעובדת לצד קספר וכאמור גם מעוניינת בו רומנטית בהמשך, ועושה תפקיד חביב אך לא מרשים במיוחד. אם כבר תורמת ג'והנסון בליהוקה לחוסר האמינות שבתסריט של פאברו – המגלם גבר מתוסכל, כרסתן, מובטל ולא נאה במיוחד שנשים יפות באופן יוצא דופן כמו ג'והנסון וורגרה מתחרות על ליבו. אם כבר חזרנו לורגרה, הגענו לנקודה החלשה ביותר בסרט. מי שמכיר אותה מ"משפחה מודרנית" כבר יודע שמדובר במלכת האובר אקטינג, וכאן מצליחה אפילו להתעלות על עצמו בגדר המשחק הגרוע. התגלית היחידה שתסב קצת נחת לצופים הוא אמיג'יי אנתוני שמגלם את בנו של קספר, ומצליח לגנוב לכולם את ההצגה ולאזן את הקקפוניה במשחק משכנע, כן ואמיתי.למימד האי אמינות מצטרפת גם העובדה שקספר נע במהירות רבה מידי מהצלחה לכשלון – מהפיטורים ומעמד רם כשף לנווד דרכים שמוכר סנדוויצ'ים, גורף הצלחה כלכלית ומבסוט מהחיים. ההתקרבות שלו לפרסי נמתחת כמסטיק סר טעם על פני שעתיים של מסע משעמם וצפוי, אין לרגע אחד התפתחות מעניינת שלא ניתן לנחש קודם.נדמה היה שפאברו מבקש ליצור מסר לגבי רשתות חברתיות והאופן בו הן יכולות להשפיע ולשנות חיים, אולם המסר מתמוסס תחת הקלישאות והבדיחות הגרועות. למי שינמיך ציפיות צפוי ערב משמים ואולי אפילו שמץ של בידור קליל בקולנוע, אבל מי שמחפש קצת יותר – מוטב לו להשאר בבית ולצפות בשידורים חוזרים של מאסטר שף, תוכנית שעל אף כל הנאמר עליה ועל סודות העריכה המפוקפקים של הריאליטי, מצליחה כנגד כל הסיכויים להיות קצת יותר קוהרנטית ואמינה מהסרט הזה.