הדרמה ביקורת סרט

הפרובוקציה הקולנועית אינה חדשה עבור הקולנוען השוודי קריסטוף בורגלי ("האיש מהחלומות", "חולה מעצמי"), אך לקראת יציאת סרטו השלישי "הדרמה", התפרסם באינטרנט מאמר של בורגלי שכתב בגיל 27, שבו הוא מתאר רומן עם נערה תיכונית, הצעירה ממנו בעשור. הוא מנסה להצדיק את הרומן הזה על בסיס "מנהטן" של וודי אלן, וההמון באינטרנט נגעל בצדק. אבל האם מדובר במהלך מכוון? ייתכן כי דווקא דרך הסתכלות על הפילמוגרפיה של בורגלי, אפשר לקרוא את המאמר הזה כפרובוקציה נוספת.הדמויות בסרטיו של בורגלי תמיד אפורות. בסרט הביכורים שלו, "חולה מעצמי", הדבר בא לידי ביטוי באמצעות דמות ראשית נרקיסיסטית היוצאת למסע של הרס עצמי למען תשומת לב, אך איכשהו עדיין אפשר להבין ולהזדהות איתה, משום שהיא מביעה בצורה קיצונית יצרים שיש לכולנו. דרך הדמויות בסרטו החדש "הדרמה", בורגלי שואל את קהל הצופים שאלות אינספור, מבלי לענות על כולן: מה הדבר הכי רע שעשינו בחיינו, עד כמה אנחנו מכירים זה את זה, האם העבר שלנו מגדיר אותנו לנצח, ועוד. השאלה הראשונה משמשת כקטליזטור לסרט, שמתחיל כקומדיה רומנטית נורמטיבית, עד חשיפת פרט מידע המשנה את כל תפיסתנו את העלילה והדמויות. התפנית הזו מגיעה משום מקום, אינה גלויה בחומרים השיווקיים של הסרט, וטוב שכך. ההלם שהיא יוצרת חיוני עבור האפקט של הסרט, שממנו נוצרת עלילה קיצונית שמעזה להתעמת עם אמות המוסר של הצופים. הסרט נפתח ביום חמישי, לקראת החתונה של שתי הדמויות הראשיות בשבת. צ'ארלי החתן ואמה הכלה מגולמים בידי רוברט פטינסון ("באטמן", "המגדלור") וזנדאיה ("אופוריה", "מתחרים"). המשחק שלהם פשוט יוצא מן הכלל, במיוחד של זנדאיה. בעוד פטינסון הוכיח את עצמו במגוון תפקידים מאז "גוד טיים" של האחים ספדי, זנדאיה רק בשנתיים האחרונות החלה לקחת תפקידים שדורשים ממנה יותר. "הדרמה" מהווה הוכחה נוספת לכך שהיא אחת השחקניות הצעירות המוכשרות בהוליווד, אך פירוט על מה בדיוק הופך את עבודתה בסרט זה למצוין עלול לקלקל את ההפתעה. כך גם לגבי פטינסון, שמפגין היטב את הדואליות האופיינית לדמויות של בורגלי: כאלו שעושות החלטות לא טובות אך עדיין מעוררות אמפתיה. ראויה לשבח גם אלנה חיים ("קרב רודף קרב", "ליקריץ פיצה"), המגלמת את רייצ'ל, שושבינת הכבוד. על אף שתפקידה משני, היא מפגינה עומק שאינו נופל מהדמויות הראשיות. כל אלו מעידים על בימוי מבריק של בורגלי, שידע להוציא מכלל השחקנים ביצועים מופתיים.מעבר לבימוי והכתיבה, "הדרמה" מצטיין גם בנראות חזותית ובעיצוב הסאונד. אחד הדברים המבריקים שהסרט עושה הוא הצגת סצנות של חלומות או הזיות שאינן מסומנות בבירור. בניגוד לסרטו הקודם של הבמאי, שבו היה ברור לגמרי מה חלום ומה מציאות מאחר שחוקי העולם השתנו, כאן ה"הזיות" משתלבות בצורה עמוקה בתוך הסרט. ייתכן שיש אפילו סצנות שלמות שניתן לפרש כהזיות של דמויות שונות. מבחינה טכנית, הצילום אינו גרנדיוזי ברובו הגדול, וככל הנראה מתוך החלטה מודעת. הוא משאיר מרחב לדמויות, לביצועים של השחקנים ולתסריט, במקום לנסות לגנוב את ההצגה. יש אמנם כמה תנועות מצלמה מושקעות יותר לצד הסטטיות המאפיינות את הסרט, אך האפקט הכולל מסתמך פחות על חזות מרהיבה. מבחינת עיצוב ההפקה, הבית של הדמויות הראשיות הוא דוגמה מצוינת לאיכותו. הוא נראה כמו בית של שני אנשים אמיתיים שחיים בו: מלא ספלים אישיים, ספרים ואביזרים שמספרים על הדמויות. לשחקנים יש ממש יחס עם המרחב הזה, כאילו הוא באמת שייך להם. בסרט מוצגים מרחבים רבים ושונים, וכולם נעשים באותה רמה של דיוק ואמינות.יופיו של פסקול הסרט נובע משיתוף הפעולה בין עיצוב הסאונד החד לבין הפסקול של דניאל פמברטון ("פרויקט הייל מרי", סרטי "ספיידר-וורס"). מעבר לדיאלוגים האותנטיים, "הדרמה" עושה שימוש נרחב באפקטים קוליים עוצמתיים כחלק מהפרובוקציה שלו. כמו תיאור המשחק והדמויות, גם פירוט נוסף על אספקט זה עלול להפחית מהקסם שלו. מה שאינו ספוילר הוא הפסקול המקורי, המכיל כלי נשיפה בלבד. הם מנגנים מנגינות שברובן פשוטות, מה שיוצר ניגודיות מובהקת עם הדרמה הקיצונית של הסרט, ובכך מעצימים את שני האפקטים המרכזיים שלו על הצופה: תחושות של לחץ וקומדיה הנובעת מחוסר נוחות.ניתן להתבונן על "הדרמה" כהמשך למורשת הפרובוקטיבית של קריסטוף בורגלי. בדומה למאמר שלו שהתפרסם לקראת יציאת הסרט, או לשני סרטיו הקודמים, זוהי דוגמה נוספת לסיפור קיצוני הנתון לפרשנויות שונות, בהתאם לתפיסת עולמם ואמות המוסר של הצופים. ייתכן כי "הדרמה" מציב יותר מדי שאלות מבלי להכווין אותן כלל, וכך מונע מעצמו להיות קלאסיקה מיידית, אך הוא ללא ספק מצדיק את היציאה לבתי הקולנוע. הסיפור שלו סוחף, ההומור אפקטיבי, ועל אף שיש בו רעיוניות פילוסופים מורכבים העלילה לא הולכת לאיבוד בתוכם והיא נגישה ומהנה. ייתכן שזוהי המהות האמיתית מאחורי שם הסרט: "הדרמה" שהוא מציג היא עם ה' הידיעה - היא עוצמתית עד כדי כך ביחס לסרטים רבים אחרים. הצפייה בו עם קהל, שיביע תגובות של זעזוע וצחוק, היא חוויה שאין כמותה.