קקרן ידעיה היא אולי הבמאית/תסריטאית החשובה ביותר הפועלת כיום בישראל. עם כל הכבוד לבמאיות הותיקות שפעלו לפניה ושלל הבמאיות החדשות שיציפו עם סרטי הביכורים שלהן בחודשים הקרובים את מסכי הקולנוע בישראל – ידעיה היא במאית אמיצה שלא מוותרת על היושרה האומנותית שלה ועל הצורך להכות בצופים ללא רחם כדי שיבינו בדיוק מה הגיבורות של סרטיה עוברות. אחרי שזכתה במצלמת הזהב על סרטה המעולה "אור" וביימה סרט מצרי ביפו ב"כלת הים" וקצת הלכה לאיבוד, היא חוזרת אל הסגנון הסגפני של "אור".
בסרטה השלישי "הרחק מהיעדרו", ידעיה לא חוסכת מהצופים את הרגעים הקשים והבלתי נסבלים שתמי, גיבורת הסרט עוברת. אחד הניסים המתחוללים על המסך הוא הנוכחות האנושית והמרגשת של מעיין תורג'מן, שחקנית צעירה ולא מפורסמת שלקחה על עצמה משימה לא פשוטה - לגלם בחורה צעירה בתחילת שנות ה-20 לחייה המנהלת מערכת יחסים מעוותת עם אביה, המנצל אותה מינית במשך שנים רבות.
פרסומת
האימה מתרחשת מתחת לאפם של השכנים המתייחסים לכך שבחורה צעירה שכמעט ואיננה יוצאת מהבית ואביה החיים יחדיו זה דבר נורמלי. השניים מתגוררים באזור המרכז, בעיר הסמוכה לתל אביב, בדירת מגורים בבניין רגיל, ברחוב שקט, בפרברים הרדומים. הניצול והטרור הם בנאלים לחלוטין ואנשים פשוט מעדיפים לא לראות אותו. תמי היא עוד צעירה שקופה שאף אחד לא ממש רוצה לראות את המצוקה שהיא שרויה בה.
אבל אז בערב פסח, משה האב מביא לדירתם את המאהבת שלו. תמי, שהתרגלה כל כך ליחסים הלא בריאים חוששת לאבד את הגבר שלה ומחליטה לברוח. בים היא פוגשת את שולי, אשה, רווקה, בשנות ה-50 לחייה, מתלבשת ונשמעת כמו סטריאוטיפ של לסבית המתגוררת בדרום תל אביב. זו מחליטה לעזור לתמי. אקט של רצון טוב ללא תמורה כלשהי. אותו חום אנושי אמיתי עתיד לשנות את עולמה של הצעירה האבודה.
מאחר ולא יכולתי להגיע להקרנת העיתונאים ואני נמנע מהקרנות אקדמיה הלכתי לסרט בהקרנת ערב רגילה בסינמטק תל אביב. אין הרבה סרטים שהצופים שמגיעים אליו יודעים מראש שהם עומדים לעבור חוויה קשה ולא פשוטה. היה משעשע לשמוע את הזוגות והקבוצות שהגיעו לסרט מדברים בינם לבין עצמם שהם לא הגיעו להתבדר אלא לראות סרט קשה שהם אמורים לסבול בו. ואכן נראה שהחוויה הלא פשוטה לעיכול שאיתה הם התמודדו היתה ראויה את מחיר הכרטיס.
"הרחק מהיעדרו" הוא חוויה קורעת לב ומאוד לא פשוטה לצפייה. הריאליזם הנוקשה של ידעיה יגרום לכם להסיר מבט מהמסך לא פעם ולא פעמיים. אבל החשיבות של הסרט הזה עולה על כל פני מוצר בידורי קולנועי אחר שמציג בימים אלו בקולנוע. עדיין הסרט איננו חף מבעיות. האקספוזיציה הנמשכת מעל ל 40 דקות יכולה לעייף את הקהל. הצופים שיטריחו את עצמם לאולם הקולנוע אינם טיפשים ואחרי 10 דקות הם כבר יבינו את גודל הטראומה והסבל שתמי חווה. בשלב הזה מספר אנשים נטשו את האולם.
דווקא ברגע שתמי מחליטה לברוח מהבית, הסרט מתחיל באמת לעניין ולתפוס תאוצה והסוף מתקרב במהירות רבה מדי. זאת הסיבה שמערכת היחסים בין תמי לשולי (יעל אבקסיס המקסימה בטון צרוד ובחולצות קורדרוי) לא נבנית והדמות של שולי היא סוג של תעלומה. צחי גראד מעולה וטוטאלי כהרגלו כאב הפסיכופט והנצלני. הסרטים של ידעיה רוצים לחנך את הצופים ולעביר אותם חוויה שתשנה את תפיסת עולמם ויחסם לנשים. הבעיה שהדרך שהיא יוצרת את סרטיה, הופכת את הנגישות אל הקהל הרחב שצריך לצפות ביצירה שלה לכמעט בלתי אפשרית ומבחינתי זה הפספוס האמיתי של הסרט.
"תובעני ודידקטי"
הרחק מהיעדרו (עמוד סרט)
שלח/י
סרט בפייסבוק
סרט באינסטגרם
סרט בסנאפצ'ט
סרט ביוטיוב
תוסף סרט לכרום
RSS סרטים וסדרות