התבגרות ביקורת סרט

אחד מאנשי הקולנוע האמריקאים שאני הכי אוהב ומעריך את סרטיו הוא ריצ'רד לינקלייטר. לא בגלל שהוא יוצר סרטים גדולים ומרהיבים, אפוסים תקופתיים או שוברי קופות עם שלל פעלולים. הייחוד של לינקלייטר הוא דווקא ההיאחזות שלו באותן פיסות חיים שגרתיות וכל כך קסומות המזכירות לנו בצורה זאת או אחרת את החיים שלנו, האנשים שצופים בסרט. דווקא הצניעות שבעשייה הקולנועית שלו הופכת אותו לאחד היוצרים המסקרנים והעכשווים הפועלים מזה 20 שנה בארה"ב. לינקלייטר מצליח להתנייד בקלילות בין הוליווד התעשייתית עם "בית ספר לרוק" לסרטים אינטימיים ועצמאיים כגון טרילוגיית "לפני הזריחה/השקיעה/חצות" בכיכובם של אית'ן הוק וז'ולי דלפי.הפרויקט החדש שלו מזכיר את אותה טרילוגיית סרטים על הזוג שנפגש בוינה בשנת 1995, נפגש בשנית בפריז 2004 ובשנת 2013 אנחנו מגלים שהם זוג נשוי עם ילדים בחופשה ביוון. אותם שחקנים מגלמים את אותן הדמויות ותקופת הזמן היא פחות מיממה. גם "התבגרות" מתאר פיסות חיים בחייו של מייסון, ילד בן 6 שלאורך 12 שנים עובר תהליך התבגרות, מכיתה א' עד קבלה לקולג'. הסרט, שצילומיו החלו בקיץ 2002 והושלמו באוקטובר 2013, מתאר רגעים מהחיים של מייסון. היינו מאמינים שלינקלייטר יחקור את אותם רגעים חשובים ומכוננים. באופן מפתיע למדי אין הרבה רגעים שכאלו בסרט. לינקלייטר מציג לנו דווקא את אותם רגעים אינטימיים - שיחות אישיות עם האב, משחקים עם חברים, הליכות ברחוב עם חברה לכיתה, ריבים עם האחות. חלקם עמוסים תוגה ושמחה, אחרים פטפטנים, עם שתיקות נוגות ומבטים מצועפים. התבוננות על רגעים קטנים לכאורה בנאלים של אדם עם עצמו. אלר קולטריין המגלם את מייסון מגיל 6 עד גיל 18, עובר לנגד עינייו של הצופה את תהליך ההתבגרות. עוד לא נראה בסרט אחד עלילתי תהליך התבגרות של אותו ילד. כמו כן ניכרים השינויים שעוברים השחקנים פטרישה ארקט ואית'ן הוק כהוריו הגרושים של מייסון וגם מי שמגלמת את אחותו לורליי לינקלייטר, בתו של הבמאי שהופכת מילדה מעצבנת לנערה מעצבנת.אם מתעלמים מסרטים דוקומנטריים כגון "Up" של מייקל אפטד או Hoop Dreams של סטיב ג'יימס שצולם במהלך 8 שנים וכמובן הפרויקטים התיעודיים הארוכים של תומר הימן ואביגיל שפרבר שתיעדו במשך שנים ארוכות מאוד את משפחותיהם - אין הרבה דוגמאות בקולנוע העלילתי לפרויקטים מסוג זה. הקרוב ביותר שניתן להשוות אליו הם סרטיו של פרנסואה טריפו בכיכובו של ז'אן פייר לאו שגלם את הדמות הפיקטיבית אנטואן דואנל בילדותו ב"400 המלקות" מ-1959 והמשיך לגלם את אותה הדמות גם ב'נשיקות גנובות' מ-1968, 'תרגיל בנישואין' מ-1970 וסגר מעגל בסרט "אהבה במנוסה" מ-1979. אבל עוד לא נראה סרט קולנוע שצולם לאורך תקופת זמן כל כך ארוכה שמטרתה להעביר תהליך התבגרות בצורה ריאליסטית. "התבגרות" היא בהחלט יצירה קולנועית יוצאת דופן הממשיכה את עולמו הפילמאי של הבמאי ריצ'רד לינקלייטר. אפשר בקלות להבין את הסיבה שבגללה הוא קטף את פרס הבמאי הטוב ביותר בפסטיבל ברלין. גם את הביקורות המעולות שהסרט זכה להן בארה"ב - נדיר שיש אחידות דעים לגבי סרט אחד. מתוך 199 ביקורות קולנוע שנכתבו על הסרט בארה"ב רק 2 קטלו אותו. הוא התברג ברשימת 250 הסרטים החשובים בהיסטוריה באתר imdb במקום ה-49 בין "חזרה לעתיד" ל"נוסע השמיני" הקלאסיים."התבגרות" לא רק מתאר את השינויים שעוברת משפחה אחת, הוא גם מתאר את השינויים הפוליטיים שהתרחשו בארה"ב במהלך העשור החולף כולל בחירתו של ברק אובמה פעמיים לנשיאות ארה"ב וגם תופעות תרבויות כגון היסטריית הארי פוטר. הסרט המתרחש בדרום מרכז ארה"ב הוא האמריקנה העכשווית בשיאה. המשפחה הלבנה המתפרקת עם האם החזקה המשמשת כדבק המאחד את כל הקרעיים סביבה. משפחה השייכת למעמד הבינוני נושק לפועלים המנסה לשרוד כנגד כל הסיכויים. גולת הכותרת היא פטרישיה ארקט בהופעה מרגשת הראויה לפרס האוסקר כאם חד הורית שעושה כל טעות אפשרית ובמקביל עושה כל כך הרבה דברים חכמים ונכונים באופן אינסטינקטיבי.אבל גם בסרט כל כך מיוחד, פורץ דרך, חשוב ומרשים שהוא חובה עבור אוהבי קולנוע אמיתיים יש כמה בעיות שפוגמות בהנאה. ביניהן אורכו שנמתח לאורך 166 דקות, חלקן ללא צורך. יש גם מספר שחקנים איומים עם הופעות חובבניות ובלתי נסבלות, כמו מי שמגלמים את הבעלים של ארקט. גם לורליי לינקלייטר היא טעות אחת גדולה, מטרידה ואיומה. די כואב לצפות בה על גבי המסך הגדול. הבחירה בקו עלילתי שגרתי מזכירה לעיתים סרטי הולמרק טלוויזיוניים. הניסיון לברוח מסיטואציות גדולות ומורכבות בעלות משמעות על החיים ודווקא למצוא את אותם רגעים קטנים, כשהם מרוכזים בכמות גדולה כל כך לאורך 166 דקות, יכול בשלב מסוים לעייף. זאת משימה קשה וכמעט בלתי אפשרית לתפוס את הרגע האמיתי כשאתה מביים אותו, אבל הניסיונות של לינקלייטר לשחזר אותם בהחלט שווים את מחיר הכרטיס לקולנוע.