גט ביקורת סרט

לא לעיתים מזומנות מצליח סרט לרגש אותי כמו שהתרגשתי מסרטם האחרון של רונית ושלומי אלקבץ "גט". תסריט מופלא, משחק שמימי של כל הקאסט, צילום קלאוסטרופובי כהלכתו ובעיקר הבימוי של האלקבצים - כל המרכיבים הללו חוברים בסינרגיה מהוקצעת לכדי יצירת מופת שלטעמי עוד תהדהד בדברי הימים של הקולנוע הישראלי שנים רבות."גט, הוא החלק השלישי בטרילוגיה המגוללת את חייה של ויויאן אמסלם ומשפחתה בקריות. ב"לקחת לך אישה" הסרט הראשון בטרילוגיה, (הפחות מוערך ולא בצדק לטעמי), נזרעים זרעי הפורענות בין ויויאן לבעלה אליהו. סצנה אחת מהסרט ההוא לא עוזבת אותי ובה מתפרצת ויויאן על בעלה ומכה על החזה שלה. נדמה לי שבאותה סצנה הבנתי את יכולותיה האדירות של רונית אלקבץ. אלקבץ מעבר להיותה יוצרת מוכשרת היא בעיני אחת השחקניות הישראליוץ הטובות ביותר כיום והופעתה כולה מדמה אותה לאשה שבתוכה שוכנת אש המאיימת להתפרץ בכל רגע ולכלות אותה ואת הסובבים אותה. יש באלקבץ שילוב מרתק בין יופי פאם-פאטלי לבין אקספרסיביות בסגנון הסרט האילם ונחישות בנוסח אנה מניאני. אלקבץ פעם אמרה בראיון כי כל סצנה בשבילה היא כמו מעמד הר סיני. כשצופים בסרט "גט" מבינים את כוונתה. נאמנים למסורת של מניעת אוויר לנשימה מהצופה, ממשיכים רונית ושלומי אלקבץ לצלם קרוב מאד להתרחשות וכל הסרט מתנהל בתוך חדר הדיונים הצפוף משהו בבית הדין הרבני. האפקט הוא של סרט שמכריח את הצופה להיות דרוך למשך כל אורכו. לעיתים נוצר הרושם שזהו תיאטרון מצולם אך ההפסקה בין הדיונים (שנמשכים על פי הכותרות חמש שנים) שוברות את הרצף המחניק והצופה יכול לנוח לכמה שניות עד שהוא צולל שוב לשאול התחתיות המחכה לו (ולויויאן) באולם בית הדין. לקהל החילוני הסצנות ידמו כמרתקות עד מקוממות וממש כמו ב"ולקחת לך אישה" אלקבץ כויויאן מסמלת את הקדמה הרוצה לפרוץ מעבר למעגל המסורת המצמיתה .השקט ששורר באולם בית המשפט הזכיר לי את סצנת בחליצה המופתית בסרטו של משה מזרחי "אני אוהב אותך רוזה" שם באולם קר ומנוכר אמורה מיכל בת אדם להיכנע לתכתיבי הממסד הדתי אך היא זוקפת ראשה ומסרבת לשחק את המשחק.אלקבץ היא היהלום שבכתר המשחק של הקאסט המעולה. ככל הנראה נושא הסרט קרוב לליבה ולכן נדמה שהיא ממוקדת יותר ומחויבת יותר מאשר סרטים אחרים בהם השתתפה לאחרונה (כמו "כלת הים" למשל) מנשה נוי הוא הפרקליט הלוקח ללב שהיית רוצה לצידך בכל בית משפט. ששון גבאי באחד מתפקידיו הטובים ביותר הוא אחיו של בעלה של ויויאן וחקירותיו יכולות לגרום לפרי מייסון להיות גאה בעצמו. אלי גורנשטיין הוא אב בית הדין האימתני ובמיוחד גונבת את ההצגה דליה בגר המשחזרת את תפקידה כדונה. אשתו הכנועה כביכול של זאב רווח. כל אחד ואחד מהשחקנים משחק את עצמו לדעת ואלקבץ בעיקר שותקת עד שהיא מתפרצת ומשחזרת את הסצנה ההיא מ"ולקחת לך אישה" ואני מצאתי את עצמי על סף דמעות. מעבר לעובדה שהסרט הוא בית ספר למשחק ולהעמדת שחקנים בחלל מדובר בסרט בית המשפט הראשון שנעשה בישראל (מדינה שהיא השיאנית העולמית בכמות עורכי דין יחסית לגודל האוכלוסייה) ונשאלת השאלה מדוע לעזאזל לא נעשו כאן קודם סרטים בנושא המשפט? דרמות בית משפט שכה חביבות על הקולנוע האמריקאי כוללות מתכון מנצח לקניית ליבו של הקהל עם הדינמיות המאפיינת את הדיונים המשפטיים ועם הנאומים חוצבי הלהבות של עורכי הדין העוסקים במלאכה (למשל הנאום הנפלא של גרגורי פק ב"מות הזמיר"). בגט פוטנציאל המתח ממוצה עד תום ועד לרגע האחרון של המשפט הצופה נמצא במתח אדיר ומחכה לסיום האודיסיאה של ויויאן.מכיוון שעסקינן בנושא די מדכא, מקפידים האלקבצים לספק כמה אתנחתות קומיות פה ושם למסע הסיזיפי של ויויאן, במיוחד כשמגיעים כמה מכוכבי הסרטים הקודמים בטרילוגיה כדי למסור עדות והצופה לא יכול שלא ליהנות מהרגעים הקומיים שמספקים למשל רובי בו פורת שובל ואלברט אילוז.צפיתי פעמיים ב"גט" ודעתי על הסרט רק התחזקה: הסרט הוא שילוב נדיר של בימוי מדויק, משחק מעולה, צילום מוקפד ותסריט ללא פגם הראוי לכל מחמאה אפשרית. אני מצפה בשקיקה ליצירה הבאה של האלקבצים ולהופעתה הבאה על המסך של רונית אלקבץ. לרוץ ולראות ואז לראות שוב.