נושא חטיפת והיעלמות ילדים מעסיק את יוצרי הקולנוע מסביב לעולם. ב"שבויה" הקנדי תיאר אטום אגויאן בקורקטיות זועקת את הורי ילדה חטופה שעולמם חרב עליהם. ב"סידהארטה" סופר על אב היוצא למסע חיפוש סיזיפי אחרי בנו בהודו וב "3096", המבוסס על סיפור אמיתי, תוארה מערכת היחסים בין נטשה קמפוס לבין חוטפה במהלך השנים שבהן היא הוחזקה בשבי. חטיפת ילדים והיעלמותם הוא נושא הנוגע בנפשו של כל צופה ומבטיח הזדהות מוחלטת והרבה חומר למחשבה אחרי הצפייה (וגם התקפי חרדה ,למי שיש לו ילדים קטנים כמוני.)הבמאי פיטר צ'אן, מבכירי היוצרים בהונג קונג, משלב בסרטיו בין ארט האוס (כמו בסרטו המצוין "אולי אהבה") לבין מסחריות (המופגנת בסרט אומנויות הלחימה שהוא הפיק "ווקסייה"). שילוב זה הפך את צ'אן לאחד היוצרים הפופולריים והמוערכים בהונג קונג בפרט ובסין בכלל. כשצפה צ'אן בסרט תיעודי על אב שיצא לחפש את בנו החטוף הוא החליט לביים סרט שיעסוק בנושא , סרט שיאפשר לו גם לומר כמה דברים על סין במאה ה-21.
פרסומת
סרטו של צ'אן בעצם מורכב משני חלקים: בחלקו הראשון מחפשים טיאן וגרושתו לו את בנם בן השלוש שנחטף ואנו נחשפים לאוזלת ידם של הרשויות ולממדי התופעה של חטיפת ילדים בסין (בין 20 ל-70 אלף ילדים נחטפים בסין מדי שנה, תלוי לאלו נתונים מאמינים.) זהו החלק הצפוי בסרט, דבר שלא גורע מהעוצמה הרגשית שמופגנת על ידי צוות השחקנים, עוצמה הבועטת בבטנו של הצופה ומותירה אותו מכווץ בכיסאו. הסצנה שבה מעודדים את עצמם חברי קבוצת התמיכה של ההורים שילדיהם נחטפו היא פשוט סצנה נפלאה, מדויקת ומעוררת חלחלה.ההפתעה מגיעה בחלקו השני של הסרט המתארת את עלילותיה של האישה שאיתה התגורר הילד החטוף במשך השנים בזמן שהוריו חיפשו אותו. אותה אישה קשת יום מגיעה מהכפר העלוב לעיר הגדולה ומנהלת מאבק עיקש על ילד שחשבה שהוא שלה.
השחקנית ז'או ווי הנפלאה מציירת דמות של אישה נחושה ודרך תלאותיה מול מערכת המשפט מהרהר הבמאי בשינויים האדירים שעברו על סין ובהשארת הכפר והתמימות מאחור לטובת ערי הענק והתחכום המנוכר שהוקמו בסין. שם המשחק הוא כסף והקפיטליזם חוגג גם בארצו של מאו.
חולשתו היחידה של הסרט היא שלעתים מגזים צ'ן בסנטימנטליות ובמניפולציה שהוא מפעיל על הצופה באמצעות מוסיקה קודרת והררי דמעות שמגירים הגיבורים. מעט קורקטיות הייתה הופכת את יקירי מסרט חשוב ליצירת מופת.למרות הסתייגות זו, שווה להקדיש שעתיים ל"יקירי", עוד יצירה מהוקצעת מהמזרח שמוכיחה כי גם מול צנזורה מכבידה יכולים היוצרים הסינים של ימינו לבטא את דעותיהם ולפקפק בקול רם במעשי השלטון.אל תחמיצו את כותרות הסיום שמלוות בהצגת הנפשות הפועלות האמיתיות מול השחקנים שגילמו אותן. טריק שחוק שעליי עובד כל פעם מחדש.