סיפורים פרועים ביקורת סרט

הפרומואים של "סיפורים פרועים" חוזרים על המשפט "כשטרנטינו פוגש את אלמודובר". יותר מדי פעמים בשנים האחרונות ניסו משרדי יחסי ציבור לשווק סרטים נחותים באמצעות השוואה לשני יוצרי הקולנוע האלה, האהובים כל כך על הקהל הישראלי. במרבית המקרים ההשוואה לא עשתה חסד עם הסרטים. "סיפורים פרועים" הוא המקרה יוצא הדופן והנדיר בו הדרך המושלמת לתאר אותו היא באמת כשילוב פרוע ומבריק למדי של סרטיהם של היוצרים הפוסטמודרניסטיים המבריקים האלו.כמו בסרטיו של טרנטינו, גם ב"סיפורים פרועים" יצר האלימות של הגיבורים גובר על דרך ההיגיון, האלימות היא מוקצנת וגרוטסקית עם קורטוב של הומור פזור מעליה ועם שימוש מבריק בפסקול ובדומה לסרטיו הגדולים של טרנטינו, הסרט לא מסופר באופן לינארי וכרונולוגי, אלא מחולק לשישה סרטים קצרים שהקשר ביניהם הוא תמטי ולא עלילתי. כמו בסרטיו של אלמודובר, ששימש עם אחיו אגוסטין כמפיק הסרט, גם ב"סיפורים פרועים" יש יסוד קאמפי, שמשלב צבעוניות בולטת, עלילה מלודרמטית והקצנה קולנועית של המציאות היומיומית כדי ליצור משל מורכב ומבדר על החיים של כולנו. הפרק הראשון והקצר מכולם של הסרט, הוא גם המבריק שבהם ומתאר סיפור הדומה באופן מדהים לסיפור התרסקותו המכוונת של המטוס הגרמני בהרי האלפים. ללא כניסה לספוילרים, הפתיחה המפתיעה והשנונה הזו בכיכובם של דוגמנית ומבקר מוסיקה המגלים כי יש להם מכר משותף, מזכירה את סרטו האחרון של אלמודובר "לעוף מהתרגשות" ומצביעה על הכיוון אליו הסרט הולך – רכבת הרים בלתי צפויה ומהנה במיוחד שאף אחד בה לא בטוח והפניות שהיא עושה הן חדות ומסוכנות.אלמנט ההפתעה והאימה גובר בסרט בסיפור השלישי והמוצלח, המתאר שני נהגים הנאבקים זה בזה בכביש שומם בעקבות עימות בין שניהם. האלימות המוקצנת בסיפור זה, הינה בוטה במיוחד והופכת למוגזמת כמו בסרט אנימציה משובח, מה שגורם לקהל ההמום לפרוץ בצחוק בלתי נשלט. סיפור זה הוא המופרע ביותר מבין השישה, אך הימצאותו באמצע הסרט גורמת לקהל להיות דרוך אל קצה הכיסא ולהבין כי הוא נמצא בסרט בו הכל יכול לקרות והישרדותה של שום דמות אינה מובנת מאליה. דמיאן סיפרון, שביים וכתב את הסרט, מצליח להעניק לכל אחד מהסיפורים קצב, סגנון בימוי ואיכות משל עצמו. סיפרון משכיל לשלב קו תמטי בין כל הסיפורים המתאר את האלימות העצורה בתוך כל אחד מאיתנו בהגיעו למצבי קיצון, כך שהסרט מצליח להפוך מאסופה של סרטים קצרים ומשובחים לסרט העומד בפני עצמו בו כל אחד מהסיפורים מעשיר ומוסיף על קודמו.הסרט, שהיה מועמד לאוסקר מטעם ארגנטינה, ירגיש ישראלי במיוחד לקהל המקומי כיוון שהוא עוסק בחוסר הסבלנות, בשחיתות ובמנגנונים הביורוקרטיים הבלתי נסבלים, שכה אופייניים גם למדינתנו הלבנטינית. נדמה כי ההומור והישירות של הדמויות בסרט מותאם במיוחד לקהל הישראלי, מה שעשוי לסייע לו להפוך להצלחה מקומית מרשימה עם שיווק נכון. האפיזודה החותמת של הסרט עם סצינת החתונה היהודית, שיוצאת מכלל שליטה על רקע השיר "הללויה" של גלי עטרי, רק מוסיפה לניחוח המקומי של הסרט ומעניקה סיומת גרוטסקית ומשעשעת במיוחד לאחד הסרטים המהנים שהוצגו על מסכי הקולנוע בשנה האחרונה.