חיסול ממוקד ביקורת סרט

סרטי הצבא החזקים ביותר בקולנוע האמריקאי היו תמיד אלה שביקרו את הצבא, הפריכו את המוות ההרואי בקרב ולמעשה יצאו נגד המלחמות. לכן סרטים כמו "מטאל ג'אקט", "להציל את טוראי ראיין" ו"פלאטון" תמיד יישארו חקוקים בתודעה הקולקטיבית. "חיסול ממוקד" הוא הסרט הביקורתי הטרי ביותר בנושא. יחד עם זאת, אל תצפו ממנו להיכנס להיכל התהילה. הוא יורה, אבל לא ממש פוגע במטרה. הוא משאיר את צופיו מרוחקים ממנו רגשית וממש מרחפים מעליו באדישות כאילו היו מל"טים."חיסול ממוקד" מציג תופעה יחסית חדשה איתה נאלצים להתמודד הטייסים: הם כבר לא צריכים להגיע לשדה הקרב ולמות למען המולדת. למעשה הם אפילו לא צריכים לטוס לאותה מדינה בה מתרחשת המלחמה. כל מה שעליהם לעשות הוא לשבת בקרוואן ממוזג, להטיס מל"ט כמו במשחק מחשב, לבקש מהעוזר שלהם שיסמן את המטרה, ללחוץ על כפתור כדי לפגוע במטרה בצד השני של העולם ולחזור כל יום הביתה לחיק המשפחה. כך בדיוק נראה סדר יומו של תומאס איגן (אית'ן הוק) שמרגיש כמו טייס שהפך לגיימר. פעם הוא היה טייס אמתי, כזה שנוחת על נושאות מטוסים באמצע הלילה בלב ים סוער. כיום הוא פשוט טייס וירטואלי. שלא מרצונו איגן הפך לטייס בכיר במחלקת המל"טים. הוא פוגע בקלות בכל מטרה, נחשב לגיבור, שוטרים מוותרים לו על דוחות תנועה, אבל הוא לא מוצא שום הנאה בעבודתו אלא סובל מכל רגע. כמו ציפור שקצצו את כנפיה הוא מתקשה להתמודד עם כך שלעולם לא ישוב להיות טייס אמיתי. עקב כך הוא בקושי מדבר עם אשתו, מולי (ג'נוארי ג'ונס) ונוהג להטביע את יגונו באלכוהול.המצב מחמיר כאשר ה-CIA מתחיל להזמין עבודות חיסול באמצעות מלט"ים דרך הטייסת שלו. ההבדל בין ה-CIA לחיל האוויר טמון בכך של CIA יש אצבע קלה על ההדק. בעוד שבחיל האוויר לא מעזים לירות עד שיש מודיעין מדויק ומוכח, ל-CIA מספיקה הסתברות גבוהה כדי לדעת שאכן מדובר במטרה שראוי לחסלה. הדילמות איתן מתמודדים איגן, ג'ק ג'ונס (מפקדו) וסוארז (חיילת חדשה בטייסת) הן אותן דילמות שאיתן מתמודדים צה"ל והצבא האמריקאי: ביצוע פקודות שהן על גבול הבלתי חוקיות, פגיעה במטרות למרות הימצאות אוכלוסייה אזרחית מסביבן וכניסה לתוך מעגל הדמים שיוצרים הסיכולים הממוקדים. סוארז אף משווה את הטייסת ואת ה- CIA לחמאס מכיוון שבאחת מהחיסולים היא מגלה דפוס פעולה זהה."חיסול ממוקד" בוים ונכתב בהתבסס על אירועים אמתיים על ידי אנדרו ניקול, מי שאחראי על הברקות כמו "מה קרה בגטקה", "שר המלחמה" ו"סימון". אולם בניגוד לתסריטים החזקים הללו, "חיסול ממוקד" הוא אחת היצירות הכי חלשות שלו עד כה משום שהתסריט רופף, שטחי ואפילו קצת עצלני וחסר ברק. איגן עצמו הוא דמות שטוחה וסטראוטיפית. בנוסף, לפעמים קשה למצוא הצדקות להתנהגותו. גם דמות אשתו לוקה בחסר: היא נבלעת בתוך המשחק החיוור האופייני לג'נוארי ג'ונס. דמותה של סוארז גם היא לא בדיוק עגולה או מעניינת במיוחד. רק דמות אחת בסרט בולטת מעל כולם, דמות מפקדו של איגן - ג'ק ג'ונס (ברוס גרינווד). נראה שכל המחשבה הושקעה בו וששאר הדמויות הוזנחו. ג'ונס הוא לא רק דמות כריזמטית אלא גם צינית ושנונה. ג'ונס משתמש בהמון משחקי מילים לאורך הסרט, מה שמספק את הרגעים היותר מעניינים ב"חיסול ממוקד".כן, החיסולים הם לא באמת החלק המעניין בסרט. בניגוד ל"מטען הכאב" שהיה עמוס במתח מורט עצבים, או "צלף אמריקאי" המרתק, קטעי האקשן ב"חיסול ממוקד" הם נטולי מתח לגמרי. אם המטרה של ניקול הייתה להפוך את הצופה לאדיש ומנותק מהמתרחש בדיוק כמו טייס שיושב במרחק עשרות אלפי קילומטרים מהמטרה - הוא הצליח. אבל יחד עם זאת, מדובר בחוויה קולנועית שהיא אינה מעניינת במיוחד אלא יותר חוויה שכלתנית. "חיסול ממוקד" הוא לא סרט רע, הוא לא משעמם אבל הוא גם לא סרט טוב ומעניין בעיקר כי חסר בו הברק מסרטיו הקודמים של ניקול.