הסופרת סימון דה בובאר כתבה שאישה אינה נולדת אישה, אלא נעשית אישה. נדמה שהסרט "ילדות פרא" ממחיש יותר מכל את דבריה, שכן הוא עוקב בדריכות אחר תהליך "נשיות" כפוי של חמש ילדות ומדגיש את הפער שבין נשמה חופשית להתאמה המגדרית שציוותה עליה החברה, בניגוד לרצונה או תפיסתה. סרט הביכורים של דניס גמזה ארגובן הוא התשובה הטורקית ל"חמש ילדות יפות" של סופיה קופולה. ההשוואה מתבקשת, כאמור, כיוון ששני הסרטים עוסקים בחמש אחיות העוברות תהליך דיכוי סגפני וקשוח בעקבות התנהגות "סוררת" כביכול, מצידן, אולם ארגובן השאירה את השלב הרומנטי מאחור, וביקשה להתחקות אחר אלמנט הדיכוי באופן ראליסטי ככל האפשר, צמוד, ככל הנראה, לאמת המרה המתרחשת באזורים הסמויים לעולם המערבי הפתוח מן העין.כאן מדובר על חמש אחיות יתומות מהוריהן, הנמצאות תחת השגחת דודן הקשוח והאכזר וסבתן שמשתפת עמו פעולה. מלחמת מים בחוף הים עם נערים בני הכפר מובילה את הסבתא לנקוט צעדים דרסטיים בחינוך הבנות, תחת עינו הפקוחה של הדוד. במקום טלפונים ניידים, משחקים בחוץ ובגדי קיץ, הן עוברות ללבוש שקים צנועים ואחידים, ללמוד בישול ותפירה ולהכין את עצמן לייעודן האולטימטיבי בעיני המשפחה – חיי הנישואין. גילן של הנערות לא ידוע, אך נדמה כי הוא בין 9 ל-17, וכך מתחילים האפוטרופוסים "למכור" אותן למשפחות שונות עם בנים. תוך כדי נעשית הקפדה יתרה על עניין הבתולין והצניעות של הבנות, עד כדי נעילה של ממש בבית המשפחה, מחשש שתמימותן תופקר.
פרסומת
המציאות האכזרית של הבנות היא מנת חלקן של הרבה נערות ונשים ברחבי העולם שעדיין חיות באופן דומה, והסוריאליזם של ארגובן, כמו גם עבודת המצלמה המדויקת מסרבים לתת לצופה לשכוח את העובדה הזו על ידי שילוב שוטים סטטיים וסגורים מול תנועה וצילומי כתף ברגעי השחרור של הבנות, כאשר הן חומקות לצפייה במשחק כדורגל, למשל. גם המשחק המשכנע של האפוטרופוסים, ובפרט של השחקנית המגלמת את הילדה הצעירה, גונש נזיהה, תורמים למימד הזה ומסרבים להרפות.ואכן, למעט רגעי אחדות בין הבנות, מדובר על סרט מעכיר שלווה, שילווה את הצופה בו הרבה מעבר למדרגות הקולנוע. חרף הזלזול, הדיכוי והאלימות שסופגות הבנות, הן מנסות ליצור לעצמן עולם פנימי עשיר לפיו הן חיות חיים אחרים, ולחמוק ולו לפרקים מהסביבה המאיימת.
האפקט הרגשי ב"ילדות פרא" עצום, אך מתעמעם בגזרה הסיפורית – לא נמסר יותר מדי מידע על הדמויות. בחלקים שונים של הסרט נפתח פער בין חלק מהבנות לאחיותיהן, וניתן היה למלא את החלקים הללו מבחינה תסריטאית, כי הם פוגמים באופייה השלם של היצירה.עם זאת, יש להיעדר הסיפוריות הקונקרטית גם יתרון: שאלות רבות נותרות לא פתורות, דבר התורם לאופיו האניגמטי של הסרט, והוא שמעצים את האפטר-אפקט שלו – כך נותרת היצירה הזו ומהדהדת בראשו של הצופה, משאירה אותו לפרשנויות שונות, שאכן שמעתי בדיונים הרבים שהתנהלו עם תום ההקרנה מחוץ לאולם הקולנוע.ארגובן זכתה בפרס "סינמה אירופה" בפסטיבל קאן האחרון ולא בכדי – יצירתה מרשימה, על אחת כמה וכמה כשמדובר בסרט ביכורים בהשתתפות שחקנים לא מנוסים. בעבודתה עמם, הפיקה ארגובן את המיטב וביימה יצירה מטלטלת, רגישה ונוגעת, המעלה שאלות קיומיות על מעמדן של נשים רבות ברחבי העולם.
הסרט מרגש עד דמעות אני אישית מאוד אהבתי במיוחד שאני אוהבת סרטים כאלה לסרט הזה יש מסר כל כך חזק והסרט עצמו בכללי חזק מקווה לראות עוד סרטים כאלה ראיתי אותו כבר 3 פעמים מרוב שהוא כל כך היה יפה ומרגש עד דמעות ממליצה בחום עליו ריגש אותי מאוד הסרט הכי טוב שראיתי נשבעת השחקנים הם שחקנים טובים פשוט ברמות מאוד אהבתי מומלץ ממש מילה שלי
סרט מעולה של בימאית מתורכיה שמתאר את מצבן העגום של הנשים בחברה מסורתית.שמרנית,ומרוחקת.סיפור על גורלן של נשים בימינו להיות זהה לזה שבתקופות חשוכות בהן קולן לא נשמע.יש בסרט מעט אופטימיות,אבל יותר כאב וצער.
חזק ואנושי ונוגע ללב. לעיתים קשה לצפיה. משחק מעולה של כל השחקנים. מבט ביקורתי וריאליסטי מאוד על התרבות המסורתית בטורקיה. סרט שנשאר איתך גם יום למחרת. שווה מאוד.
