השקט שבפנים ביקורת סרט

הקולנוע הנורבגי חווה בשנים האחרונות תנופה של ממש, כשבמאים נורבגים מצליחים עוברים להוליווד לביים סרטים דוברי אנגלית. אחרי מורטן טילדום שביים בהצלחה את "משחק החיקוי"", טומי ווירקולה שאחראי ל"הנזל וגרטל ציידי הערפדים" והארלד צוורט שעומד מאחורי הרימייק ל"קרטה קיד", מנסה את כוחו כעת גם הבמאי הנורבגי יואכים טרייר, בסרטו הראשון בשפה האנגלית "השקט שבפנים".בניגוד לבמאים הקודמים, שעשו את עיקר שמם בנורבגיה בסרטי ז'אנר, טרייר הוא במאי אמנותי ונחשב יותר, שסרטו הנורבגי המוערך "אוסלו, 31 באוגוסט", עוקב אחר יממה בחייו של נגמל מסמים באוסלו. טרייר לא שינה את סגנונו עם המעבר לבימוי בשפה האנגלית וגם "השקט שבפנים", שהשתתף בתחרות הרשמית בפסטיבל קאן, הוא סרט דרמטי שמעדיף את האופן בו מסופר הסיפור על הסיפור עצמו ומשלב בין סגנונות בימוי שונים בתיאורו עלילה בסיסית למדי. עלילת הסרט עוסקת בקונרד ריד (דווין דרויד, שגילם את לואי סי קיי הצעיר בסדרה "לואי"), נער מתבודד ועגמומי, שמבלה את עיקר ימיו מול מסך המחשב ובשיטוטים אקראיים ברחובות ולא מצליח להתאושש ממות אימו (איזבל הופר), צלמת עיתונות מוערכת, שנהרגה שלוש שנים קודם לכן בתאונת דרכים. כתבת עיתונות שעתידה לחשוף את הנסיבות מאחורי מותה של אימו, גורמת לאחיו, ג'ונה (ג'סי אייזנברג), פרופסור צעיר ואב טרי שלא יודע כיצד להתמודד עם הפיכתו לאב, לחזור לדירתם ולנסות יחד עם אב המשפחה (גבריאל ביירן, "בטיפול") לספר לקונרד את האמת מאחורי מצבה הנפשי של אימו, שהוביל למותה.על הסיפור הבסיסי הזה מעמיס טרייר שלל תחבולות קולנועיות, מצילום בשחור-לבן, תיאור לא כרונולוגי של אירועים, משחק במהירות הצילום, שילוב תמונות סטילס ועוד כהנה וכהנה במטרה ליצור סרט שאמצעי המבע עצמם מנסים להתמודד עם הפוסט-טראומה ולהביע את העולם הרגשי של קונרד וסביבתו, יותר ממה שהתסריט מאפשר להם. התוצאה נדמית כמו סרט של טרנס מאליק ("עץ החיים") שפוגש דרמה משפחתית של לאסה הלסטרום ("חיים בלתי גמורים"). יש בסרט מספר סצנות אפקטיביות, במיוחד במפגשים בין קונרד המופנם לאחיו , שמצליח לחלץ ממנו יותר קירבה ושיתוף מאשר אביו המתוסכל של קונרד. טרייר יודע ליצור דימויים קולנועיים יפים וליריים בין אם הוא מתאר קבוצת בנות בהתעמלות אמנותית או בצילום בהילוך איטי של תאונת הדרכים של האם ושל הזכוכית שמתנפצת לרסיסים ומרסקת בו זמנית את חיי המשפחה. יחד עם זאת השילוב בין אופן הבימוי המופגן לעלילה המשנית למדי יוצר סרט, שעל אף אנושיותו ויופיו הוויזואלי, הוא נשכח למדי ולא מותיר חותם משמעותי על הצופה.