ציפורי חול ביקורת סרט

עוף מוזר הוא סרטו של אמיר וולף, "ציפורי חול". מדובר בשילוב בין סרט אפל לסרט העוסק בזיכרון השואה ובחיי הניצולים מהתופת ומדובר גם רחמנא לצלן בקומדיה. אלא שוולף מצליח ללהטט בין מקבץ הנושאים ולהוציא מתחת לידיו סרט נבון שמכבד את הצופה, סרט שהעבר נוכח בו לא פחות מההווה, סרט מלא רגש ותשוקה גדולה לחיים.כשגופת גבר מבוגר מתגלה בירקון, קצין המשטרה הנחוש אמנון (אמנון וולף), מוצא עצמו מול שאלות רבות שאינן פתורות. הוא פותח בחקירה מסועפת ולאט לאט מתקרב יותר ויתר לפענוח. החלק הפילם-נוארי בסרט הוא החלש שבו, אמנון אינו מורכב כבלש המיתולוגי סם ספייד מספריו של דשיל האמט ("הנץ ממלטה"), והפאם פאטאל תתגלה בכלל כאנטיתזה לריטה הייוורת' מ"גילדה". יחסיו של אמנון עם אם ילדו (מלי לוי הנהדרת) אינה דיון ממשי בתא המשפחתי וחולשתו – נושא שחלק לא מבוטל מהסרטים האפלים עסקו בהם. אמנון החוקר נחשף לעולמם של ניצולי השואה ששרדו את אושוויץ. בפלאשבקים אנו לומדים כי הגבר המנוח נהג ללכת להלוויות של גברים ניצולי שואה ולאחר מכן ניסה להתחיל עם האלמנות. כשוולף יוצא מהמסגרת הבלשית וצולל לעולמם של אלו שמספר חקוק על ידם, הסרט עולה מדרגה ועוטף את הצופה בחברה של אנשים מבוגרים, בודדים וציניים שמנסים לסיים את חייהם בכבוד. חברה שיש לה קודים משלה. חברה סגורה וחשדנית שהמוות והחיים שלובים בה יד ביד."ציפורי החול" מציג את אחד הקאסטים המרשימים שהציג הקולנוע הישראלי בשנים האחרונות. הדיווה מרים זוהר, שאין מילים לתאר את הנוכחות שלה על המסך, (מישהו אמר גלוריה סוונסון?) היא כוכבת זמר מזדקנת שמאחוריה משתרכת המטפלת/עוזרת דבורה קידר (בת ה-92!) בעוד תפקיד נפלא שזיכה אותה בצדק לפרס אופיר לשחקנית המשנה. עודד תאומי הוא עמיקם אבן, המתחזה לניצול שואה וכדי לשרוד מנסה לעקוץ נשים אמידות בוגרות מחנות הריכוז. תאומי, שהרקורד הקולנועי שלו מצומצם ביותר בשנים האחרונות, פורח למול המצלמה ואני הרהרתי בהחמצה הגדולה של הקולנוע הישראלי שכמו התיאטרון יכול היה ליהנות לעיתים תכופות הרבה יותר משני כוכבי ענק כתאומי וזוהר. את הקאסט הנהדר משלימה גילה אלמגור באחד מתפקידיה המרגשים ביותר כאישה המבינה בדיוק מה קורה עם הגבר שכביכול הכיר את בעלה המנוח אך כמיהתה לאהבה ובדידותה גורמות לה להיכנע לדרישותיו. וולף, שניכר בו כי הוא מעריץ את הקאסט שלו, מצליח ביד רמה להוציא משחקניו הופעה כובשת ומלאת ניואנסים. העיסוק בזכר השואה, במספר החקוק על היד ובחייהם של בני גיל הזהב מצליח להיות בעת ובעונה אחת נוקב אך גם קליל, וההומור שמפזר וולף לאורך כל הסרט מצליח לנטרל את המוקשים הקשים ביותר.סיום הסרט יזכיר לחלק מן הצופים את "רצח באוריינט אקספרס", סרט שגם הוא מתעסק בעולם ישן ובעבר מול ההווה. ובכלל יש משהו מאד נוסטלגי בסרטו של וולף כשהסתירה הגדולה והבלתי ניתנת לפתרון היא שהגיבורים זוכרים עבר מפואר באירופה אך בתוך עבר זה עטפה אותם אפלה גדולה שאותה הם מנסים להדחיק.עוף מוזר הוא סרטו של אמנון וולף. גם שם הסרט נתון לפרשנותו של הצופה האם ציפורי החול הם אותם ניצולי שקמו לתחייה? מה שבטוח שמי שיהיה מוכן לצפות ביצירה לא פשוטה ומאתגרת זו יזכה להנאה צרופה.