באותו יום סגריר, שבת גשומה למדי בה התקיימה הקרנת העיתונאים של הסרט "מעבר להרים ולגבעות" (שבכורתו העולמית התקיימה בפסטיבל קאן אשתקד), ביקש הבמאי ערן קולירין ("ביקור התזמורת") להודות למי שבא לראות את סרטו. דממה השתררה באולם אחרי הודיה זו שלו ואז מחיאות כפיים סוערות. במחווה זו, ביקש אולי אותו קהל, להודות לקולירין לא פחות על היצירה המבריקה שזה עתה הוקרנה בפניהם ועל המראה שהיא מציבה בפני החברה הישראלית.סרטו המפעים והמטלטל של קולירין עוסק בחייה של משפחה ישראלית ממוצעת למדי: האב דוד שמשתחרר אחרי 27 שנים בשירות קבע ומתקשה למצוא עצמו באזרחות (אלון פדות), האם רינה, מורה לספרות בתיכון שמרגישה לכודה ועייפה בנישואיה המשעממים, הבת יפעת (מילי עשת), תיכוניסטית אקטיביסטית, ההיפך הגמור מאביה, ועמרי (נועם אימבר), שמתאפיין עד לרגע מסוים בסרט כפרחח יהיר שמכנה את אמו הדואגת בהומור "זונה" . אט אט מתגלים הסדקים שבתדמיות הנוצצות, בסטיגמות ובציפיות וכל אחד מבני המשפחה מתקדם לנקודת קיצון המביאה אותו למשבר – אישי, קיומי וכן קולקטיבי, עבור שאר בני המשפחה המאוחדת, כביכול. מעל לכל מרחף לו מי שניתן לכנותו הדמות החמישית בסרט – הכיבוש. אותה גבעה שאליה מתייחס שמו של הסרט, היא הכפר הערבי הסמוך ובה טמונים סודות ומסתורין. כל אחד מבני המשפחה נמשך לאותה גבעה, בין אם פיזית, למה שמתרחש בכפר ובין אם מטאפורית – לצד האפל, למה שקורה אחרי שנוטשים את ההיגיון ומתחברים ליצר הכאן ועכשיו, לאלמנט החייתי המסתתר במקום בו האנושיות נגמרת.
פרסומת
קולירין, בכתיבתו החדה ובבימויו המדויק, יחד עם הצילום הרגיש והאינטליגנטי של שי גולדמן ועריכתו המהוקצעת של אריק להב לייבוביץ, טווה יצירה שספוגה בישראליות. היא רוויה וניזונה ממנה עד כדי כך שקשה שלא לזהות את עצמך מאחורי המסך. בקווי המתאר הייחודיים שלו מפרק קולירין את סוד התא המשפחתי הישראלי לגורמים ופעולת הפירוק הזו היא שמהווה את לב ליבו של הסרט, בכך שהוא מצליח לתפוס ולהצביע על ההוויה החמקמקה של המונח ישראליות. זה מונח שהוא טעון, מורכב, מפחיד, מאיים ולפרקים גם מרגש באופן שקשה מאוד להסבירו ולתארו במילים – כך לפחות עד שהגיע קולירין. השירה העברית בסרט היא לא רק קישוט המהווה תפאורת רקע להוויה ישראלית, אלא פצצה מתקתקת המחייבת לעצור ולהקשיב למילים, ואז לחבר אליהן תמונת מצב כואבת. אותן מילים של דוד אבידן שפותחות את הסרט "אין לנו בעצם לאן ללכת", הן ממש לא "אין לי ארץ אחרת". יותר בגדר, כאן נתקענו, לטוב ולרע. ויש רע, בשפע. ויש גם טוב שגובה מחיר כבד מדי.אבל מה שיפה יותר מכל ביצירה הזו הוא כמובן האופן החכם בו היא נכתבה ובוימה – לא כמסמך מטיף, גס ולא אחיד, אלא ברגישות יצירתית המשקפת כאב ודאגה אמיתיים לארץ הזו – מה שהיא הייתה יכולה להיות, מה שהפכה להיות. יש ביצירה הזו גם מידה לא מבוטלת של אחריות ואשמה שנדמה כי מרצדת עד שהיא מחלחלת ומכלה את התא המשפחתי המפואר, מצד אחד מלח הארץ ומצד שני חרפת העדר. קולירין לא מדבר ב"אתם", הוא מדבר ב"אנחנו". הוא מכוון אל כולנו וחושף בדרך גם את עצמו. ובעצב החשוף הזה יש כל כך הרבה יופי וגם קול זעקה מדמם וגדול.
עוד מיטיב קולירין לעשות באופן שלא ראיתי אצל במאי, גבר, ישראלי אחר – הוא להמחיש בדיוק את ההוויה הנשית במרחב הקיומי. זהו מרחב בו כל מחמאה תחילית עלולה להוות סכנה וכל מגע ייתכן שיוביל לאסון מחרב גוף ונפש. מעל לכל המעלות של היצירה הזו, מרגש לראות יוצר גבר שמכיר ומתייחס לפן הזה, של האיום והמצוקה הנשית בחלל. כי גם העקרונות והאידיאולוגיה הכי בועטת מתמוססת מול גבר זר, וגם הילד שכה היטבת לתת לו את נשמתך בסופו של דבר ברגע של טמטום יסנן לעברך את העלבון העתיק בעולם וכמובן, לא כל מגע הוא נעים ומזמין וגם זה שנדמה ככזה לעיתים מוביל לתוצאות הרסניות. אין על מי לסמוך, בוודאי לא כשאת אישה בחברה פטריארכלית.עבודת הבימוי הנעה בין מקצבים מהירים להזרה יפהפייה של ירידה למקלטים כריקוד איטי נשענת גם על משחק נפלא, בעיקר של שירי נדב נאור וכן על חשיפת ה"אחר". החברה הערבית לא נותרת כצללית עמומה בסרט הזה, יש לה פנים וזהות. גם התקשורת הישראלית מקבלת את מקומה לפרקים בעיצוב תודעת הגיבורים שהיא לעיתים קרובות כוזבת. האם כל "דיווח טלוויזיוני מהשטח" מהווה אמת? האם ניתן להיסחף עד הסוף ברגש ולסמוך על אינטואיציות בקרקע לא יציבה? לא עולה תשובה חד משמעית לשאלות הללו והן פתוחות לפרשנות מורכבת, ממש כמו המציאות הבלתי אפשרית.איך מסכמים יצירה כזו? קולנוע גדול מהחיים וחכם ומרגש באופן שבונה ומפרק ואז בונה ומפרק מחדש את מוסכמותיו וצופיו? אולי לא צריך וגם לא כדאי. קטונתי מול המלאכה היפה והדואבת של ערן קולירין וכל שנותר לי הוא להפציר בכל אדם שנשמה באפו לצפות בסרט הזה. פשוט תראו אותו, צפו בו בעיניים פקוחות לרווחה.
סרט מקצועי ונבון.
המשחק נפלא, הצילום מעולה, הפס-קול די מוסיף לאווירה, העריכה לא רעה בכלל, הדיאלוגים חכמים ומרשימים והתסריט והעלילה נבונים ומדויקים לצד זאת שהם גם בעלי קצב איטי, לעיתים חנפניים ויומרניים וכוללים מספר חורים לא פתורים.
בקיצור, לא לכל אחד. כדאי לצפייה.
סרט שמנסה לתפוס מרובה...מפספס.מציאות ירושלמית של החיים על קו התפר.הורים עסוקים בקריירות שלהם,2 ילדיהם התיכוניסטיים מנסים לעצב את אישיותם,ואת השקפת עולמם מול המציאות המבלבלת של חיינו.גם ההורים מבולבלים וכל אחד מנסה להוכיח עצמו ולהצליח במקצועו.יותר מדי עבור משפחה אחת ממוצעת.
סרט מיוחד, סרט שמדגיש את הבלבול של כולנו בחיים כל כך תלושים, הבימוי ומשחק מעבירים את כל אלו בצורה ממש טובה. גם אם יש חלקים שצוחקים בהם זהו צחוק של מבוכה והזדהות. סרט חכם ואינטלגנטי
מעבר להרים ולגבעות (עמוד סרט)
שלח/י
סרט בפייסבוק
סרט באינסטגרם
סרט בסנאפצ'ט
סרט ביוטיוב
תוסף סרט לכרום
RSS סרטים וסדרות