נדיה - שם זמני | ביקורת סרט

"נדיה – שם זמני" הוא סרט עם תסריט גדול מהחיים שנעשה באמצעי מבע קטנים ומצומצמים שמפחיתים מעוצמתו. זהו סרטה הראשון כבמאית של העורכת טובה אשר, שנחשבת לאחת העורכות הבכירות ב-35 השנים האחרונות בקולנוע הישראלי ("מאחורי הסורגים", "הכלה הסורית") ואף ערכה את סרטה הנוכחי עם בנה יאיר.הסרט מחולק לשתי מערכות נפרדות: האחת מתרחשת בסוף שנות ה-80 במזרח ירושלים ובלונדון ועוקבת אחר נדיה קאביר, אישה מוסלמית שעוברת עם בעלה ללונדון ונאלצת לשנות את זהותה לאחר היעלמותו של הבעל. במערכה השנייה המתרחשת כעבור 20 שנה בירושלים נדיה החליפה את שמה למאיה גולדווסר והיא כוראוגרפית מצליחה החולקת את חייה עם יואב ושני ילדיהם. היא נאלצת להתמודד עם עברה שמתעורר לחיים לאחר שבעלה מבחין כי משהו אינו כשורה עימה. צאתו של הסרט, שעשה את בכורתו לפני יותר משנה וחצי בפסטיבל ירושלים, התעכבה זמן רב, וחבל שסרטים ישראליים מחכים פעמים רבות זמן רב כל כך ממועד השלמתם ועד למועד צאתם לאקרנים, כפי שקרה לאחרונה גם עם הסרט "תיקון".ההתרחשויות בסרט הן של מלודרמה גדולה מהחיים, אך הן מתוארות בסגנון אמנותי, בקצב איטי, כמעט ללא שימוש בפסקול ועם תסריט שמשאיר פערים רבים להשלמת הקהל. הבעיה בקונטרסט שנוצר בין התסריט לבין אופן הבימוי היא שהתוצאה לא מספיק סוחפת. על אף חסרונותיו, "נדיה שם זמני" מעורר עניין בעת הצפייה בו וגם אם אינו נחרת בזיכרון, יש בו מספר סצנות יפות שמצילות אותו מבינוניות.הסרט גם נהנה מתצוגת משחק נהדרת של נטע שפיגלמן בתפקיד הראשי ותסריט בעל פוטנציאל מסקרן, אך הסך הכולל שלו מותיר אותו בגדר של לא יותר מראוי לצפייה. נדמה כי במאי בעל ניסיון ותנופה רבה יותר היה יכול להוציא ממנו הרבה יותר.