ספיידר "דיכא לי את הצורה". כשיצאתי מהסרט כבר לא היה לי חשק לכלום. הסרט תיסכל אותי ברמות שלא ייאמנו. חשתי שהסרט מלא ייאוש ועצבות, והוא מקרין מכך גם על הצופה. אבל לאחר מכן, במבט לאחור, התחילו לחלחל המשקעים מהסרט, וכשהפכתי בכך יותר ויותר, מצאתי את עצמי מתלבט ותוהה, כמו הגיבור ממש, שאבד לו זכרונו לגבי אירועי חייו המוקדמים.אבל למה להקדים את המאוחר? עלילת הסרט עוסקת בספיידר, ילד עם הפרעת אישיות הנובעת מהיותו עד לנסיבות בהן אביו רוצח את אמו ומחליפה בפרוצה בשם איבונה. ספיידר משוכנע שהשניים זוממים כעת לרצוח אותו וטווה בראשו תכנית מטורפת שתושיע אותו. שנים אחר כך, ספיידר (ראלף פיינס), ללא הסבר מדוע זה אושפז, משתחרר ספיידר למוסד בו הוא כמעט ולא מקבל תשומת לב מבעלת המקום, גברת ווילקינסון (לין רדגרייב). ללא השגחה, הוא מפסיק לקחת תרופות, וסיוטי הילדות מתחילים לרדוף אותו מחדש. הוא נסחף לאט לאט למחוזות ששכח זה מכבר, בניסיון לפתור את תצריף חייו.
פרסומת
ספיידר, בגילומו של רייף פיינס הנפלא, הוא דמות פגיעה ומיוסרת, אשר אינה מסוגלת להתמודד עם דבר. כל סיטואציה, כל אובייקט, ממלאים אותו בחרדות קיומיות כמעט. הצופה, אחרי ספיידר, נגרר ומנסה אט אט לחבר את פיסות הפאזל העולות מעברו לתצריף הגיוני כלשהו. אט אט חווה ספיידר פלאשבקים מן העבר, בהם נחשף הצופה ליחסים בין אביו ואמו של ספיידר, ולנסיבות שהובילו להירצחה. אבל משהו מטריד את הצופה בהתייחסותו של ספיידר לנסיבות שבהן אביו רוצח את אמו. משהו מטריד את הצופה על אחת כמה וכמה משום שהוא יודע ומבין שספיידר לא יכול היה לראות את האירועים המועברים לצופה דרך הפלאשבקים. גם הניגודיות בין דמות האם הטהורה לבין הזונה הבורה והגסה שאביו בוחר בה כתחליף לאם, מפריע לצופה, הרבה מעבר לתפנית העלילתית המוזרה. משכך, בסופו של הסרט, התוצאה העלילתית מאכזבת את הצופה. הוא מצפה למשהו מתוחכם הרבה יותר ממה שהוא מקבל.אבל זו תהיה טעות לייחס חשיבות יתרה אך ורק לעלילה, שכן הסרט הוא הרבה יותר מאשר העלילה. מלאכת המחשבת שטווה קרוננברג אוהב-הסטיות, בולטת בחריגותה דווקא על רקע עובדת היותה כה עדינה ומחושבת. בעיניי דומה קרוננברג לפסנתרן המרוכז היטב בנעימה שעליו לנגן. זוהי נעימה ארוכה במיוחד, התובעת את מלוא משאביו הנפשיים והפיזיים של הפסנתרן. הוא משתהה, שואף אוויר, ממקד את מחשבתו, ומתחיל לאט להניע את אצבעותיו על הקלידים. בתחילה, כמו בסרט, הוא מרגיש שאצבעותיו קצת קרות וזרות למגע הקלידים. ואולם, מגע הקלידים, כמו מראה מחוזות הילדות עבור ספיידר, משכיחים ממנו עד מהרה את העכבות, והוא מתמסר להם ונשאב עמם הלאה. הוא עדיין מהסס, עדיין מקפיד על כל תו, ועל כן הנעימה מתנגנת בטמפו איטי, אך עם זאת ביציבות ותוך יצירת מלודיה הרמונית. וכך גם הסרט - למרות היותו איטי - נע באופן יציב, מדוד ושקול אל היעד הסופי של חיבור הפאזל שייצור את התמונה אותה שכח הגיבור.
רייף פיינס מעולם לא שיחק כל כך טוב. במשחק פגיע ושברירי, הוא מצליח ליצור את ספיידר יש מאין. אין זה סוד שרייף פיינס הוא שחקן מוכשר, אבל בסרט זה מוליך אותו דייויד קרוננברג קדימה, וממצה יותר מיכולותיו התיאטרליות. עבודה ראויה וטובה עושים אף השחקנים האחרים המשלימים את משולש היחסים המשפחתי, גבריאל ביירן ומירנדה ריצ'רדסון.זהו אינו סרט קרוננברגי טיפוסי. הסרט מתנהל באופן איטי מאד, בצורה המזכירה את סגנונו של דייויד לינץ', אם כי הוא אינו מתיימר להיות מתוחכם ועמום כמו זה האחרון. רבדי העלילה בנויים היטב, ובתוספת צילום נהדר ומשחק מצוין, מתקבל קולנוע איכותי. אמנם, לא קולנוע קרוננברגי טיפוסי, כאמור, אבל בהחלט סרט ששווה לראותו.לסיכום: סרט קרוננברגי שונה; הופעה כובשת של רייף פיינס. 8 בסולם יגאל.
שלח/י
סרט בפייסבוק
סרט באינסטגרם
סרט בסנאפצ'ט
סרט ביוטיוב
תוסף סרט לכרום
RSS סרטים וסדרות