מלחמת 90 הדקות | ביקורת סרט

המושג "מוקומנטרי" הוא שילוב בין "ללעוג" (mock) ו"דוקומנטרי" - הבמאי רוב ריינר הבריק בשנת 1984 בסרט "ספיינל טאפ", כאשר יצר סרט תיעודי על להקת רוק שאיננה קיימת. בסרט כיכב כריסטופר גאסט שהביא למסך הקולנוע קלאסיסות מוקומנטריות כגון: "מחכים לגופמן" מ-1997, שעוסק בקבוצת תיאטרון קהילתי; "כוכב התערוכה" מ-2000, על תחרויות יופי לכלבים; ו"משב רוח מוזיקלי" על מוסיקת קאנטרי מ-2003. ז'אנר נעשו כמובן סרטיו המצליחים של סאשה ברון כהן: "בוראט" ו"ברונו". הז'אנר הגיע גם לטלוויזיה עם סדרות כמו "המשרד" ו"משפחה מודרנית".עכשיו הז'אנר הזה גם מגיע אל הקולנוע הישראלי באדיבותו של אייל חלפון, יוצר הסרט "מלחמת 90 הדקות", המספר על הדרך שעושות נבחרות הכדורגל של ישראל ופלסטין לפני המשחק המכריע שאמור להכריע סופית את הסכסוך. בעיקר הסרט מתמקד בשני יושבי הראש של ההתאחדויות: הישראלי, בגילומו של משה איבגי והפלסטיני בגילומו של נורמן עיסא - שניהם מצוינים ואמינים כעסקנים סמי-פוליטיים, שמנסים לשלוט בכאוס שמלווה את ההכנות למשחק. סרטיו של אייל חלפון הן יצירות ביקורתית על החברה שבה הוא חי והוא תמיד עושה זאת בעזרת אלגוריות מתוחכמות. בין אם זה קרקס שמגיע לשטחי הרשות ב"קרקס פלשתינה", או עובדים זרים בשולי החברה בסרטו בעל השם הציני "איזה מקום נפלא" או כתסריטאי בסרט "גמר גביע" על חייל ישראלי בשבי בלבנון שהמאחד בינו לבין שוביו הוא משחק הכדורגל.אין ספק שרוחו של "גמר גביע", שורה על "מלחמת 90 הדקות" ולא בכדי איבגי מופיע בשניהם בתפקיד ראשי. גם בסרטו החדש, מפליא חלפון בביצועיו רבי המשמעות והתוצאה מתוחכמת ומשעשעת.סרטי ספורט לא נעשים תדיר בישראל. אם הוא מספיק מתוחכם, יכול סרט בז'אנר הספורט לחשוף את יחס גיבוריו לנושאים כלאומיות והזדהות עם המדינה. אמיר קוסטריצה השתמש בסרטיו במשחק הכדורגל כדי לרמז על מלחמות האחים בבלקן וחלפון משתמש בספורט הלאומי בישראל כדי לומר כמה דברים על הסכסוך ועל האבסורד בקיומו ועל אלו שמעוניינים להנציח אותו. "מלחמת 90 הדקות" מצליח לגרום הנאה לאורכו וגם לגרום לנו לחשוב - דרך הספורט - על החיים כאן.