להתראות גרמניה ביקורת סרט

שוב ניצבת לה הכתובת "מבוסס על סיפור אמיתי" על מסך הקולנוע. ושוב, אני מתפלצת, שהרי מתי כבר הקולנוענים יבינו שזו לא הדרך לקנות את הקהל ואת אמינותו. אך מיד לאחר מכן, מהבהבת השורה הבאה: "וגם מה שלא מדויק, נכון בכל זאת". האולם צוחק קצת, והסרט מתחיל.דויד ברמן (מוריץ בלייבטראו; "מינכן", "אדם בן כלב"), שרד את מחנה ההשמדה ועכשיו נמצא במחנה עקורים בפרנקפורט. הוא רוצה להשיב למשפחתו את שמה הטוב מלפני המלחמה, ולפתוח מחדש את חנות כלי המיטה הנודעת שלו. יחד עם חמישה עקורים נוספים, הם מוכרים בדרכים שונות ומשונות סחורה, ומרוויחים כסף, שאיתו כמהים כולם לעזוב לאמריקה. במקביל, נחקר ברמן על ידי קצינה אמריקאית (אנטיה טראו; "קרימינל", "האישה בזהב") בחשד לשיתוף פעולה עם הנאצים. העלילה נעה בין בין החקירה למה שמסופר בה, תוך התפתחות העסק ותפניותיו. לאורך הסרט כולו מדדה "מותק", כלבו כרות הרגל אך החמוד של בנו של ברמן, כמין דימוי למה שנלקח מהיהודים, אך לעולם לא יפריע להם לקום ולהמשיך לצעוד.מעבר להיותו סרט שואה, במלוא מובן המילה, "להתראות גרמניה" היא קומדיה שבאמת מצחיקה, מבלי להידרדר להומור מטופש או לא ראוי. זו הפעם הראשונה, מבחינתי לפחות, בה אנו חוזים בזווית מחנות העקורים שאחרי המלחמה, ולאו דווקא נמצאים "בתוך" מחנות הריכוז וההשמדה עצמם. הזווית הייחודית מגלמת בתוכה את קסמו של הסרט, ומאפשרת לצופה להתקרב ולהתרחק כרצונו מהנופך הטרגי של השואה, וגם לצחוק מהבדיחות מבלי לחוש אשמה. 101 דקותיו של הסרט מתאימות בדיוק, המקצב נכון והזמן חולף ביעף. השחקנים, שאינם מפורסמים מאוד, עושים עבודה נפלאה בהכנסת הצופה אל תוך הסיפור. אמנם, יש שיאמרו שהסטראוטיפ של היהודים כשקרנים ועסקנים מפוקפקים נשמר, אך זהו לא מוסר ההשכל של הסרט. אפשר לעשות סרט שידבר על השואה, גם לא יהיה כבד, גם ישעשע, וגם צופיו (היהודים!) ייצאו ממנו בתחושה טובה. והשם ישמור, הוא גם יכול סרט טוב מאוד.