"אני מגדיר את עצמי כארכיטקט של סרטים, אני למעשה בונה סרטים", אמר הבמאי עמוס גיתאי בהתייחס לתפקידו בהקרנת הבכורה של "ממעבר לירדן" בישראל. ואכן, בסרטו התיעודי החדש ניכרת הדרך בה שרטט והציב את היסודות לתמהיל המורכב אותו הוא מבקש להנגיש לצופה – מעין תקציר לתולדות הסכסוך הערבי-ישראלי. גיתאי הציג את הסרט כיומן מסע של אזרח מודאג, שמביט במה שקורה סביבו ומעלה שאלות. זהו למעשה מעין סרט המשך ל"יומן שדה", סרט שביים בשנת 1982 באותו הנושא ממש. מאז יצא הסרט ההוא, הסכסוך הוא אותו סכסוך. מים רבים עברו בנהר, אך לא הצליחו לכבות את האדמה הבוערת. מסיבה זו החליט גיתאי להמשיך ולעקוב אחר כל היבטי הסכסוך והאנשים המושפעים ממנו במשך עשרות שנים.סרטו של גיתאי פוסע בזמן, נע על צירו קדימה ואחורה מריאיון עם ראש הממשלה הנרצח יצחק רבין ועד לשיחה מורכבת עם ח"כ ציפי חוטובלי. גיתאי מפלס את דרכו בין ארגונים שונים, פעילים ופעילות – כמו חברי וחברות כנסת מהימין ומהשמאל, עיתונאים, פעילות ופעילי ארגונים כגון "בצלם" ו"שוברים שתיקה" וכן אמהות שכולות. כתוביות הפתיחה של הסרט מתערבבות זו בזו לבלילה סבוכה בצבעי שחור, לבן ואדום, יוצרות סלט מטלטל ומכאיב של המציאות לה אנחנו נתונים כבר הרבה יותר מדי זמן. נדמה שבלילת הכתוביות הזו מאבדת צורה כמו הסכסוך עצמו וכל שנותר הם שברי אותיות ושמות שלא מצליחים לשרוד בחלל אחד.
פרסומת
קשה לומר שהסרט מצליח להישאר ניטרלי. עמדותיו של גיתאי ברורות, אך הוא משכיל לשלב ולהשמיע קולות משני הצדדים. גם כאשר הוא מפנה את הזרקור לעבר מי שהוא בבירור לא מסכים עמו, הוא מציג את דבריו באופן מכבד וללא מניירות עריכה מיותרות. אחד הרגעים החזקים ביותר בסרט הוא שיחה של גיתאי עם נער ערבי שחולם להיות שאהיד. אף שברור כי המחשבה עצמה מטלטלת, גיתאי משתמש בכלים הקולנועיים שברשותו כדי להדגיש בסצנה זו את המחיר הגבוה ביותר שגובה האדמה ומעלה שאלות נוקבות לגבי אותו מחיר.הבחירה הטובה ביותר של גיתאי בסרט זה היא להביא כמה שיותר נקודות מבט נשיות על המצב. מלחמה כידוע היא דבר גברי מובהק והכיבוש גם הוא מנגנון פטריארכלי. הרגעים המרתקים ביותר בסרט הן של הנשים המשלמות את המחיר משני הצדדים – הנשים השכולות, הנשים שרוצות לשנות ומרגישות שידיהן כבולות. על המסך מופיעות שלל דמויות נשיות שנחשפות במלוא גוניהן ותפארתן, חזקות ומטלטלות. מה היה גורלנו אם על הנהגת האדמה הזו לו היו מופקדות הן, משני צדי המתרס, ולא הגברים? נותר רק לנסות לדמיין.
קשה לומר ש"ממעבר לירדן" יחדש משהו עבור צופה ישראלי מן השורה. עולה ממנו תחושת כאב ותסכול, אך הוא לא טומן בחובו גילויים חדשים. כמעט נדמה כי גיתאי כיוון את הסרט לקהל בינלאומי שצמא ללמוד יותר על המציאות בארץ. עבור קהל ישראלי סביר להניח שהסרט הוא פשוט חזרה על דברים ששמע אלפי פעמים בעבר ומסקנה אחת חותכת: עד מתי? כי כך די ברור שאי אפשר להמשיך.
