רון פוגל ביקורת

עץ תאנה | Fig Tree

מאת רון פוגל | מבקר קולנוע בכיר ז'אנר ישראלי שחקנים בית לחם אסמאמאווה, יוהנס מוסה, וויינשיט בלאצ'ו, מרתה גטאצ'הו

ציון המבקר

"מרשים ומרגש"

דירוג הגולשים

ראית את הסרט? העבר/י את העכבר ודרג/י!

7.7/10 28 הצבעות

מדד הגולשים מורכב משילוב של הדירוג הממוצע של חברי המועדון בעת כתיבת ביקורות גולשים ביחד עם הדירוג הממוצע הכללי/ישיר (הדירוג הפתוח לקהל הרחב, המתאפשר בעמודי הסרטים). * לדירוג חברי המועדון משקל רב יותר.

עלמוורק דוידיאן הגיעה לארץ מאתיופיה בתחילת שנות התשעים כשהיא בת 11. בסרטה העלילתי הראשון, "עץ תאנה", היא משחזרת את חוויותיה מארץ מוצאה והתוצאה מרשימה ומשכנעת.מינה היא ילדה הגרה בכפר קטן ליד אדיס אבבה, בירת אתיופיה. היא וידידה הטוב אלי מבלים בטבע המקיף אותם ובמיוחד אוהבים לשחק ליד עץ התאנה העצום שמשרה עליהם רוגע וביטחון. אבל הרוגע הזה מטעה ומתעתע. השנה היא 1989, ברקע מתנהלת מלחמת אזרחים עקובה מדם ואלי חושש לגורלו, כמו צעירים רבים המגויסים לצבא בניגוד לרצונם. בנוסף לכך מתנהל מאמץ להעלות כמה שיותר יהודים מאתיופיה לישראל וגם מינה ומשפחתה אמורים בכל רגע לעזוב ולארץ הקודש. דוידיאן, שמספרת את הסיפור מדם ליבה, בחרה לצלם באתיופיה ולביים סרט שכולו מתרחשת במדינה שאותה עזבה ובשפה המקומית. מינה היא בסך הכל נערה צעירה שנמצאת בעין הסערה וכל מה שהיא רוצה הוא שיניחו לה לנפשה ויאפשרו לה עוד קצת זמן עם אלי, ידידה/אהובה. השחקנית בית לחם אסמאמווה המגלמת את מינה, כמו כל שאר הקאסט, היא פלא של ממש ונדמה שאינה משחקת כלל. לעיתים הסרט נדמה יותר כסרט תיעודי מאשר כסרט עלילתי.סרטה של דוידיאן, כמו סרטים אפריקאים רבים, נע בין הריאליסטי לסוריאליסטי ואינו תמיד נהיר לצופה המערבי, דבר שרק מוסיף לו מורכבות. הצילום הנהדר של דניאל מילר (שזכה בפרס אופיר על עבודתו) מלווה את מינה מחצרות עזובות ועד לטבע יפהפה והסרט מתעתע בצופה כשהוא מזגזג בין סצנות קשות לצפייה לבין שלווה סטואית שנדמה שלא תסתיים."עץ תאנה" מתמודד עם נושאים כמו הגירה ומעבר למקום לא ידוע ועם הפחד מאי הוודאות הכרוכה במעבר זה. ישראל מיוצגת באמצעות סוכנת שמסבירה בסצנה הזויה במיוחד למשפחתה של מינה איך להתנהג בזמן ביקורת הדרכונים והעלייה למטוס שייקח אותם לארץ המובטחת.סרטה של דוידיאן מצטרף לגל המבורך של סרטים שנעשים על ידי יוצרי בני הקהילה האתיופית כדוגמת "עלים אדומים" ו"ליידי טיטי" .אולם דוידיאן חוזרת לאחור ואינה מבקשת להגיב על מעמד בני הקהילה האתיופית בישראל, אלא מנסה לאחות פצעים שככל הנראה עוד לא הגלידו. היא חוזרת לימיה באתיופיה ובפרספקטיבה של כמעט שלושה עשורים בוחנת את אותה תקופה שכמעט ולא נחקרה עד היום בקולנוע הישראלי, למעט אולי "לך תחיה ותהיה" המביך.כשרונה של דוידיאן לשרטט תמונה עגמומית משהו של המציאות בלט עוד בסרטיה הקצרים (במיוחד "עם הפנים לקיר" המרשים מאוד). ב"עץ תאנה" היא עולה מדרגה ורוקחת סרט מפעים ומרשים שמוסיף נדבך חשוב לפסיפס של הקולנוע הישראלי. הוסף/י ביקורת!