איפה את, ברנדט ביקורת סרט

בדיוק כפי שיש ספוילרים עלילתיים, קיימים גם ספוילרים הנוגעים ליוצרים והמשתתפים בסרט שעלולים לפגום בחוויית הצפייה בו - אמנם לא מדובר בטוויסט מפתיע, אך גם הציפיות לקראת צפייה בסרט של יוצרים או שחקנים, משנות את הדרך בה צופים בסרט וחווים אותו, לטוב ולרע. כך ערימת ציפיות כמעט בלתי אפשרית מאיימת על הזיווג בין הבמאי המוערך ריצ'רד לינקלייטר (שלאחר הצלחת סרטו מ-2012, "התבגרות", כל פרויקט חדש שלו מעורר סקרנות גם מעבר למעגל מעריציו המושבעים) והשחקנית הייחודית, זוכת שני פרסי האוסקר, קייט בלאנשט - והתוצאה הסופית מפתיעה בכך שהיא, ובכן, לא מותירה רושם עמוק מדי או מעוררת מחשבה.בלאנשט מגלמת את ברנדט פוקס, ארכיטקטית שהייתה השם החם בעולם עד שהחליטה לקחת צעד אחורה ולהקדיש את עצמה למשפחתה: אלג'ין (בילי קרודופ), בעלה איש המחשבים העשיר, המבריק והמצליח ובתה המתבגרת, בי (אמה נלסון בהופעת בכורה מקסימה). למשפחת פוקס וברנדט יש הכול: כסף, הצלחה, מעמד וכישרון - אך מצבה הנפשי של ברנדט רק הולך ומתדרדר מיום ליום על אף אהבתה למשפחתה והתמיכה שהיא מקבלת מהם. בתור ברנדט, בלאנשט מעלה באוב את המאניה והנוירוטיות של הגיבורה של "יסמין הכחולה" בבימויו של וודי אלן משנת 2014, תפקיד שזיכה אותה באוסקר - אם כי בשונה מאותה דמות, ברנדט זוכה למעט יותר חסד תחת שרביטו של לינקלייטר, מההומניסטים בבמאים האמריקאים העכשוויים. כפי ש"איפה את, ברנדט" (אין אפילו סימן שאלה, כאילו זה לא באמת מעניין אף אחד) חושף בשמו, ברנדט נעלמת יום אחד ובני משפחתה מחפשים אותה בזמן שהיא מחפשת את עצמה.לברנדט חסר משהו בחיים והיא לא יודעת מהו. הבעיה בסרט עצמו מתחילה בכך שהצופים מבינים מוקדם מאוד מה חסר לה וזה לא מורכב כל כך כמו שלינקלייטר מציג זאת - לא משנה כמה פעמים דמויות יגידו וריאציות שונות של הרעיון שאי אפשר באמת להכיר אף אחד באופן טוטאלי. הסרט מבוסס על רב המכר של מריה סמפל ואולי שם המורכבויות של הדמויות מקבלות ייצוג אמיתי, אך הסרט לא מצליח לשכנע שמדובר במשהו שהוא לא סתם צרות של עשירים במלוא מובן המילה. ישנה פשטות חביבה וצנועה בדרך שבה הסרט מתנהל על אף רגעים משונים (אלג'ין מפתח מכשיר שמסוגל לקרוא מחשבות! ברנדט נמצאת תחת מעקב של האקרים רוסים!) ושהוא מתרחש על הקו בין סיאטל לאנטרקטיקה (וצולם גם בגרינלנד, מי היה מאמין שלינקלייטר יגיע עד לשם). ההומור לא תמיד עובד אבל ליבו של הסרט במקום הנכון והוא פועם בחוזקה.בסופו של דבר מדובר ביצירה מינורית במובן הטוב של המילה - ישנה אהבה גדולה בכל פריים ובכל דמות וזה יותר ממספיק. אם יש נימה של הסתייגות בביקורת שלי, היא רק נובעת מהרף הבאמת גבוה ששילוב הכוחות האמנותיים הזה מציב. אך הציפיות הגבוהות החלו להתפוגג במהלך הצפייה ופינו מקום להסתפקות במה שיש, שזה אולי סנטימנט שפורץ החוצה מתוך הסרט, דבר יפה בפני עצמו.