עיר יתומה ביקורת סרט

היו שנים בסוף שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000 שאדוארד נורטון היה השם החם בעולם הקולנוע. עם שורה של סרטים מצליחים ומוצלחים כ"פחד ראשוני", "אמריקה X", "מועדון קרב" ו"השעה ה-25" אי אפשר שלא היה להבחין בכישרון של השחקן, שנטה לגלם דמויות שניצבות על הקצה מבחינה נפשית, כלואות בתוך מצבי קיצון או בתוך נפש פצועה. בשנים האחרונות חווה נורטון פריחה מחודשת עם מועמדות לאוסקר על "בירדמן" ותפקידים בסרטים איכותיים כמו "מלון גרנד בודפשט" ו"ממלכת אור הירח". סרטו החדש "עיר יתומה" אמור להוות את חותמת הקאמבק שלו.זהו פרויקט תשוקה של נורטון, שכבר בשנת 1999 לאחר שקרא את הרומן של ג'ונתן לאתם רצה להפוך אותו לסרט. זה לקח 20 שנה, אך נורטון שביים, הפיק, כתב ומככב בתפקיד הראשי בסרט השלים את הפרויקט, שזכה לבכורה בפסטיבלי קולנוע נחשבים. הבימוי של נורטון, שזהו סרטו השני לאחר הקומדיה החביבה והמוצלחת "לשמור אמונים", קלאסי בסגנונו ואינו כופה את עצמו על הסרט. בכובעו כתסריטאי הוא שינה את זמן ההתרחשות של הרומן מימינו לשנות ה-50, ימים בהם ז'אנר הפילם נואר היה פופולרי במיוחד. הז'אנר, שהציב את הגיבורים בעולם מטושטש מוסרית בו ההבחנות בין טוב ורע מיטשטשות, נדמה מתאים מתמיד לימינו בעידן בו מנהיגים פופוליסטיים עולים והיציבות שנשמרה במשך שנים רבות נדמית בסכנה. אולם בניגוד לבלש הקשוח והאפל הקלאסי, דמותו של נורטון בסרט הינה תמימה ונאיבית מדי לעולם הקשוח בו היא נמצאת.הוא מגלם את ליונל אסרוג, חוקר פרטי יתום הסובל מתסמונת טורט, שהמנטור ודמות האב שלו פרנק מינה (ברוס וויליס) נרצח במפתיע. ליונל יוצא למסע ברחבי ניו יורק לגילוי הרוצח. במהלך המסע הוא מגלה את השחיתות הממוסדת שמגיעה עד לחלונות הגבוהים ביותר בדמותו של יזם הנדל"ן מוזס רנדולף (אלק בולדווין) שעוקר מאות אלפי תושבים (רובם בני מיעוטים מהמעמד הנמוך) מבתיהם לטובת פרויקטי בנייה שיכניסו לכיסו כסף רב, ושהוא אינו יבחל באמצעים כדי להשיג את האישור אליהם. הביקורת החברתית של נורטון בסרט נדמית רלוונטית אף היא לימינו, בהם פעמים רבות מיליארדרים ופוליטיקאים ציניים משתמשים בעורמה בשלהוב המונים כדי לקדם את מטרותיהם האישיות. ביקורת זו, לצד העיצוב המוקפד של הסרט, הפסקול שמכניס אותנו באמצעות מוזיקת הג'ז במועדונים המחתרתיים לרוח התקופה והצילום המחושב של הצלם המועמד לאוסקר דיק פופ ("מר טרנר") הם נקודות החוזקה של הסרט, שמכניס את הצופה בהצלחה לנפתולי העלילה הסבוכה.למרבה הצער, נורטון שהוא שחקן מוכשר ביותר, קצת נגרר יתר על המידה למניירות של תסמונת הטורט שאינה מוסיפה רבות לתסריט, מלבד להגביר את בדידותו וייחודיותו של ליונל בסביבתו. בכלל, נדמה שפעמים רבות בעת האחרונה מתווספים לדמות הבלש בסרטים ובסדרות הפרעות ובעיות שונות שנועדו לייחד אותם, אך השימוש הגובר בהן כבר הפך לשטיק בפני עצמו.לוקח זמן לסרט לצבור תאוצה, קצבו מדוד ואורכו ארוך יתר על המידה (שעתיים ו-24 דקות). למרות זאת, יש איכויות קלאסיות באופן העשייה שלו שגם אם לא מתקרבות להציב אותו ברמה של סרטי הפילם נואר הגדולים ("ביטוח חיים כפול", "מגע של רשע") או של הניאו-נואר ("צ'יינהטאון"), הן עדיין מצדיקות את עשייתו ואת הצפייה בו על מסך גדול בקולנוע.