ישנם סרטים שכבר כמה רגעים לאחר שהחלו, הכיוון אליו הם הולכים ברור כשמש – "לעולם לא מאוחר" הוא בדיוק אחד מאותם מקרים. הדרמה הבריטית הזו היא דרמה קטנה, צנועה מאוד, שלא מנסה להרשים או לנקר עיניים. היא מובלת על ידי שתי דמויות שונות ומנוגדות שתחילה לא מוצאות חן אחת בעיניי השנייה, וכמובן עם חלוף הזמן מתחברות אחת לשנייה. הסרט לא מנסה להמציא את הגלגל החדש, וזה בסדר גמור, רק חבל שבשום שלב הוא לא מנסה אפילו להציע איזושהי גישה רעננה לז'אנר שנטחן עד דק.הדמות הראשית בסרט היא אידי, קשישה בשנות ה-80 בחייה. לאחר כש-30 שנים בהן טיפלה וסעדה את בעלה המשותק, הוא הולך לעולמו. ננסי, בתה של אידי, מעוניינת להעבירה לבית אבות, אך היא לא מראה שום סימן של התלהבות מהמעבר שנכפה עליה. בהמשך, ננסי מגלה את יומנה הישן של אידי, בו כתבה שלא טוב לה בשגרת חייה וכי היא שוקלת לעזוב את משפחתה. הקשישה הנרגנת מספרת לה שעוד לפני שבעלה הפך למעין צמח, היא הרגישה "חנוקה" מכיוון שהוא לא אפשר לה לחיות את החיים שרצתה וגרם לה להישאר בביתם במקום ליהנות מהחיים.
פרסומת
לאחר שננסי הכעוסה עוזבת את בית הוריה, אידי נשארת לבדה בבית שם היא מוצאת תמונה ישנה של הר סילבן שבסקוטלנד. בדרך קיטשית וכמעט אגבית, אידי מקשרת את ההר לצעירותה, בימים בהם אביה רצתה שתגשים את עצמה. במקום שתבלה את שארית חייה בניחותא, אידי מחליטה החלטה "משוגעת" – לטפס על הסילבן, שגובהו לא פחות מ-731 מטרים. כשהיא תגיע לאזור ממנו מטפסים על ההר, היא תיתקל בג'וני, בחור צעיר ונאה שיכול להיות הנכד שלה. השניים לא מסתדרים כבר מהרגע הראשון בו הם נפגשים, ולאחר שג'וני יהפוך למדריך הטיפוס שלה יחסיהם יתחממו בהדרגה.סיפורם של קשישים שמחליטים בזקנתם לבצע משהו קיצוני שמעולם לא עשו הוא לא חדש, וכך גם דרך הצגתם של שני אנשים שלא מחבבים אחד את השני שלומדים לאט לאט לחבב את האחר, כמו אידי וג'וני. כששתי הדמויות האלה מגלגלות עיניים אחת כלפי השנייה בשלל הזדמנויות (ג'וני דוגל בגישת ה"טוב, את קשישה אז את לא מבינה שום דבר מהחיים שלך", אידי תומכת בגישת ה"בחור צעיר, יש לך עוד הרבה מה ללמוד כדי להגיע לחוכמת החיים שלי"), קשה שלא לעשות את אותו הדבר לעבר המסך. חוסר המקוריות כמעט מביך.
אין שום סיבה שבעולם שסרט לא ינסה לתת זווית מעניינת לסיפור שכבר ראינו בעבר לא מעט פעמים, אך נראה ש"לעולם לא מאוחר" לא באמת מנסה לעשות זאת. האשמים בכך הם הבמאי סיימון האנטר והתסריטאית אליזבת' הו'האלורן: היא על העצלנות שבכתיבתה והוא על כך שלא הביא מעצמו משהו שיכול היה להרים את התסריט הנדוש לרמה שתהיה סבירה. זהו לא סרט מחפיר, כמו שהוא פשוט סתמי לחלוטין – וזה, אולי, אפילו יותר נוראי מאשר להיות "סתם" סרט רע.הסרט לא מצליח לרגש אפילו במעט באף נקודה. הקושי להתחבר לדמויות בשל היותן שטחיות ולא מעניינות, מביא את הצופים לכך שלא אכפת להם מהן או מסביבתן. משחקם של שילה הנקוק (המוכרת בעיקר מהתיאטרון הבריטי) כאידי ושל קווין גת'רי כג'וני לא בדיוק מתעלה מעל לבינוניות בה הם שוחים, אך אי אפשר שלא להעריך את העבודה הפיזית הלא פשוטה שהשניים עשו כדי לטפס במציאות על ההר הגבוה – במיוחד להנקוק, שהייתה בת 83 בזמן הצילומים. זוהי אמנם אנקדוטה חביבה ליחסי ציבור, אך היא לא תורמת לסרט עצמו. הדבר המרשים ביותר בסרט הוא הצילום של אוגוסט יעקובסון האיסלנדי, המתעד את נופי סקוטלנד המרהיבים ואת עיניה הכחולות של הנקוק בצורה מפעימה. לצערו, הוא עשה זאת דווקא בסרט קטן וזניח.
אחלה של סרט!
מוכיח שאין הגבלה של זמן או גיל בשביל להגשים חלומות.
סרט מעורר השראה ומומלץ מאוד.
גם נופים יפים ומשחק טוב של שחקנית גדולה- שילה הנקוק.
שם:איתיגיל:5018/01/2020 22:16:26
7/10
דרמה אנושית יפה, סיפור של העצמה וצילומי נוף מרהיבים
שם:EFRONADAMגיל:7026/12/2019 17:07:36
7/10
בניגוד לביקורות שמופיעות כאן וששיכנעו אותי לראות את הסרט לא התלהבתי ממנו וכמוני גם שלושת חברי. הסרט קצת משעמם, לא משכנע, הדיאלוגים, כמצופה מאישה שלא עשתה דבר עם חייה וצעירים מאוד ללא השכלה, הם פשוטים וללא תיחכום. החוויות שהזקנה עוברת יכלו לשלוח צעירים לאישפוז ואף גרוע מכך. מדובר פה באישה שיוצאת למסע שבאופן ברור הוא מעל כוחותיה והיא שורדת במזל. ואפילו רגע הניצחון בפיסגה אינו משכנע כי ברור לחלוטין שהדרך חזרה היא הרבה מעבר לכוחותיה.אותי זה לא משכנע שאישה שלא עשתה דבר בחייה יכולה לכפר על כך במסע התאבדות. יש הרבה אלטרנטיבות יותר הגיוניות.