הארייט: הדרך לחופש ביקורת סרט

הביוגרפיה ההוליוודית המצופה אודות הארייט טאבמן מגיעה סוף סוף לאקרנים, אך היא אינה הסרט ההיסטורי מלא ההשראה שציפינו לו. "הארייט" של התסריטאית-במאית קאסי למונס ("סודותיה של איב", "תעלומת איש המערות") עונה לסוגה הביוגרפית באופן נוסחתי ומצייר על המסך את חייה המדהימים של דמות היסטורית סופר-חשובה בהיסטוריה של ארצות הברית. על אף שהסרט לכוד במסגרת של ביוגרפיה טיפוסית וצפויה, יש לו רוח ולב המנסים לקדש את שמה ומורשתה של גיבורת הסיפור.הסרט מתחיל בשנת 1849 במרילנד, כשהארייט טאבמן (סינת'יה אריבו)- שפחה שנולדה תחת השם ארמנטה רוס - מנסה לברוח לפילדלפיה, ונאלצת להשאיר את משפחתה מאחור. מונחית על ידי כוחותיה הפנימיים ותחושות קרביים שקיבלה מאז נפצעה בראש בצעירותה, היא מאמינה שאלו הם מסרים אלוהיים, ועל כן טאבמן מצליחה בדרך נס לצעוד אל החופש, מרחק של 160 קילומטרים מבית נוגשיה. יעזרו לה להתאקלם נציג התנועה לביטול העבדות - וויליאם סטיל (לסלי אודום ג'וניור) ובעלת מוסד המארח נשים שנמלטו מעבדות - מארי בוקנון (ג'אנל מונה). אך הארייט לא מסוגלת לשבת על שמריה ותעשה הכל כדי לחזור למרילנד ולהציל את יקיריה. כך הופכת טאבמן להיות חברה בארגון הברחות העבדים הסודי וללוחמת חופש אגדית בפני עצמה. "הארייט" אינה הביוגרפיה הראשונה בגל ההוליוודי האחרון שמציג אפרו-אמריקניים חשובים כגיבורי-על בחיים האמיתיים (ראו למשל, "מרשל" של רג'ינלד הודלין, שיצא לפני כשנתיים), אלא שסרט זה הולך הלאה ומעמיק גישה זו ביחס לסרטים אחרים שיצאו קודם לכן. למונס שואפת להציע ביוגרפיה דרמטית מעוררת השראה בצורה של הרפתקה היסטורית. היא משלבת דרמה עם סצנות מתח ופעולה, שבהן הארייט מתגלה כלוחמת ומומחית לנשק. בשילוב הסיקוונסים המסוגננים שבהם משתמשת טאבמן ב'כישופים' שלה, נוצרת דרך יעילה להפוך את הביוגרפיה הקופצנית והיבשה למבדרת יותר. יחד עם זאת, למונס לא מתעלמת מהכאב הנגרם מעצם העבדות, ולעתים קרובות עוצרת את קצב הסיפור כדי להרהר בטראומה שעבדים משוחררים עדיין נושאים עמם.אולם למרות הכיוון הלבבי והרוחני אפילו דתי של למונס, "הארייט" מוגבל בשל הטיפול התסריטאי השטחי והשגרתי. התסריט של למונס וגרגורי אלן האוורד ("לזכור את הטיטאנים") משתרע על פני כמה שנים בחייה של טאבמן, מתקופתה כמשחררת עבדים - כשבעלי המטעים מכנים אותה 'מוזס' (משה שחרר את העבדים העבריים במצרים ואילו היא משחררת העבדים בדרום ארה"ב), ועד להיותה מפקדת יחידה במלחמת האזרחים האמריקאית. הסרט ממהר לעבור בנקודות היסטוריות אלו כאילו הוא עושה וי על פריטים מרשימת מכולת. מערכות היחסים של טאבמן סובלות הכי הרבה מדוחק זה - החל מקשרי הידידות שלה עם משפחתה וחבריה, ועד מלחמתה האישית עם גדעון ברודס (ג'ו אלווין) - נוגש העבדים שלה, שהיה אובססיבי כלפיה מאז שגדלו כילדים. עם כל כך הרבה שטח היסטורי לסיקור, הסרט פשוט נשאר רדוד. היתרון המרכזי של הסרט הוא הליהוק הנפלא של אריבו (המועמדת לאוסקר לפרס השחקנית הטובה ביותר), המביאה משחק נלהב המונע על ידי תשוקה וזעם, וזאת לאחר המשחק המוצלח לא פחות בשנה שעברה בסרטים "זמנים קשוחים באל רויאל" ו"אלמנות". אלמנטים נוספים שעוזרים לסרט הם שלמונס מוצאת דרכים לצייר את רקע התפאורה של "הארייט" בגווני אפור מדכאים, וגם בהכללת דמויות רקע, כמו נוגשי העבדים האפרו-אמריקנים בעצמם - ביגר לונג (עומר דורסי) ו-וולטר (הנרי האנטר הול) בתמהיל. אם כי שוב, הסרט רוצה להציגם כחלק מהביוגרפיה מאשר להכניס עומק ואופי לדמותם ולמניעיהם. וכמובן, "הארייט" הוא מסע יפהפה על המסך הגדול, שם נוצרים הצבעים האדמתיים העשירים של הצלם ג'ון טול. יחד עם הפסקול מלא ההדר של טרנס בלנארד (עם שימוש נכון בשיר 'סינרמן' של נינה סימון) - השניים מפיחים חיים בסרט, וצובעים בקצב את אוסף הזיכרונות של טאבמן.הניסיון לכסות את לעומק את חייה האמיתיים והמדהימים של טאבמן בהחלט מהווה אתגר לכל סרט קולנועי, אולם מוטב היה להותיר משימה זו לסדרת טלוויזיה. "הארייט" עושה זאת באופן נאה בלבד, ויש משהו מסקרן בדרך בה הוא שואב השראה מסרטי גיבורי-על במטרה להפוך את הסיפור לנגיש יותר לקהל המיינסטרים. ואכן הסרט הפך להצלחה עם הכנסות של קרוב ל-50 מיליון דולר מתקציב של 17 מיליון דולר ומועמדות לשני פרסי אוסקר. מי שמכיר את ההיסטוריה האפרו-אמריקנית, בוודאי יודע שטאבמן בפועל, לא נזקקה להוליווד בכדי להוכיח שהייתה לוחמת גדולה מהחיים.

כימים אחדים Per amore di una donna חדש 2026

המכוון Tuner חדש 2026

מילה שלי I Swear חדש 2026

קלן 75 Koln 75 חדש 2026

אל שולחנו של זאב The Tasters חדש 2026

ערך סנטימנטלי Sentimental Value חדש 2026

בשם הבן Kidnapped חדש 2026

משמרת מאוחרת Late shift חדש 2026

צבעי הזמן Colours of Time חדש 2026

Mother Mary Mother Mary 2026