נשים קטנות ביקורת סרט

העיבוד הקולנועי הראשון ל"נשים קטנות", רב המכר הקלאסי של לואיזה מיי אלקוט משנת 1868, נוצר בשנת 1917. דמיינו לעצמכם - "נשים קטנות" - הגרסה האילמת. גרסה אילמת נוספת הגיעה אל המסכים שנה לאחר מכן ב- 1918. את הגרסה השלישית, בכיכובה של קתרין הפבורן, ביים בשנת 1933 ג'ורג' קיוקר האגדי שהתמחה בבימוי סרטים על נשים. גם אליזבת טיילור זכתה להשתתף ב"נשים קטנות" בסרט משנת 1949. יש גרסה נוספת משנת 1978 וכמובן הגרסה האהובה שבייימה ג'יליאן ארמסטרונג בשנת 1994 עם וינונה ריידר, קלייר דיינס, קירסטן דאנסט וסוזן סרנדון. בנוסף נוצרו חמש מיני סדרות, האחרונה בשנת 2017. אבל המיני סדרה המפורסמת והאהובה ביותר היא עם סוזן דיי בתפקיד ג'ו מארץ' משנת 1978.למרות שהסיפור לא התיישן, עדיין זו משימה לא פשוטה לייצר גרסה חדשה שתהיה בעלת קול ייחודי שתהפוך את הסרט הזה לשונה ואחר לעומת שלל הגרסאות המוכרות והמוערכות מהעבר. למשימה נשכרה גרטה גרוויג, השחקנית ההיפסטרית המוערכת, מי שהייתה לרגע באמצע העשור הקודם מלכת הקולנוע העצמאי האמריקאי ומשלימה בימים אלו את המהפך משחקנית מוערכת לבמאית ותסריטאית מוערכת. גם סרטה הראשון "ליידי בירד" וגם סרטה החדש היו מועמדים לאוסקר וזוכים לשבחים ופרסים. אך למרות ההייפ, נראה שהקסם של כוכבת להיט האינדי "פרנסס הא" לא מצליח להחזיק את 135 הדקות הארוכות מדי של הגרסה החדשה של "נשים קטנות", שעלילתו מתרחשת במאה ה-19 בשלהי מלחמת האזרחים האמריקאית. גרוויג ככל הנראה חשבה שהיא צריכה לעשות משהו מהפכני כדי להפוך את הסרט הזה לשלה ולספק לו את האופי הכל כך ייחודי שלה כיוצרת. היא לקחה הימור עצום על ידי שינוי מוחלט של מבנה הסיפור. במקום לעקוב אחר ציר זמן מסורתי, היא חותכת ללא הרף מהעבר אל ההווה. אחורה וקדימה בזמן, כאשר האחיות צעירות וכאשר האחיות בוגרות יותר. הבעיה היא ששחקניות בנות עשרים פלוס לא נראות כמו נערות בנות 14 או 16. גם משחקי הצבע והתאורה צפויים למדי ולא ממש מצליחים לחפות על הבעייתיות של הבחירה שלא ממש עובדת.במקום להכניס קצב, האפקט שנוצר הופך את התוצאה לארוכה יותר, מסורבלת ומתישה. יתרה מזאת, הפטפטת התזזיתית של האחיות מארץ' מזכירה יותר את הסדרה "בנות גילמור", המזוהה בעיקר בשל השיחות המהירות החביבות על גיבורותיה. בגרסה העכשווית בגלל הבחירה של הקפיצה בין הזמנים ובניית הדמויות הלא שגרתית בעצם נלקחת מהן ההתקדמות הטבעית של דמות שגדלה ומתפתחת בתוך סרט וכך בת', ג'ו, מג ואיימי, הדמויות הכל כך אהובות בהיסטוריה של הספרות, אובדות לחלוטין בתוך חד ממדיות נטולת עומק. סירשה רונן ופלורנס פיו המועמדות לאוסקר לא ראויות למועמדות ואמה ווטסון נראית פשוט לא קשורה למשפחה הבלונדינית. אלייזה סקנלן שהיתה מבריקה בסדרה "חפצים חדים" מתבזבזת כאן. בכלל בעיני פלורנס פיו איומה. גם מריל סטריפ לא בשיא כוחותיה כדודה העשירה והמרירה. טימותי שאלאמה שופע קסם ולא ברור מה הוא מוצא אצל האחיות מארץ', ואילו השחקן הצרפתי הנפלא לואי גארל הוא פשוט טעות בליהוק. לורה דרן מאכזבת כאמא מארץ'. כאשר השחקנית הנמצאת בשנות החמישים לחייה אומרת במהלך הסרט שהיא בת ארבעים, פשוט לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. ובאמת, בוב אודנקירק (סול מ"סמוך על סול" ו"שוברים שורות") הוא הבעל שלה?גרוויג מעניקה סגנון ייחודי של אוטר לגרסה שלה ל"נשים קטנות" יותר מהעיבודים הקודמים, שלא לדבר על שלל השינויים האידאולוגיים העכשוויים שזוכים להערכה עצומה. מטרתם הייתה כנראה להתאים את העלילה והדמויות לעולמנו העכשווי, אבל לי הם הרגישו יותר מדי דידקטיים, כאשר הגרוע מכולם הוא הסיום של הסרט עצמו. "נשים קטנות" תמיד הייתה יצירה פמיניסטית. היא נוצרה בזמנו אי שם בשנת 1860 ברוח התקופה וכבר אז הייתה פורצת דרך. הגרסאות השונות לסרטים והמיני סדרות שמרו את הרוח הפמיניסטית של ארבע האחיות הצעירות והדעתניות, ותמיד כבשו לצופות והצופים את הלב בלי להעביר את הצופים שיעור בחינוך כמו בגרסה הנוכחית."נשים קטנות" מצטרף לרשימה ארוכה של סרטים מהשנה שזכו להערכה יתרה רק בגלל מי שעומדים מאחוריהם: "האירי", "סיפור נישואים", "ג'וג'ו ראביט" ואפילו "היו זמנים בהוליווד" ו-"1917". הוא גם מועמד לאוסקר ולא בצדק. היו במאיות שיצרו סרטים הרבה יותר טובים השנה והשחקניות בסרטים אלה לקחו על עצמן סיכונים הרבה יותר גדולים, כמו הבמאית לורן סקפריה עם סרט הפשע הריאליסטי "נוכלות בלי חשבון" או הבמאית לולו וואנג עם סרטה "הפרידה". ככה זה כשהייפ סביב הסרט הרבה יותר חזק ומשמעותי מהסרט עצמו, או כשהוליווד הלבנה מעדיפה לפרגן לסרט בינוני על נשים לבנות ולשחקניות לבנות במקום לסרטים נפלאים על נשים מרקעים הרבה פחות לבנבנים ואריסטוקרטים ולשחקניות שעושות תפקידים נפלאים, אבל השורשים שלהן בקוסטה ריקה או בסין.