קנדימן ביקורת סרט

בעוד שסטיבן קינג הפך לאחד הסופרים הפופולריים בעולם, גם בעקבות שלל העיבודים הקולנועיים לספרי האימה שלו - קלייב בארקר הרבה פחות מוכר, בוודאי לצופה הישראלי וחבל. בארקר כותב סיפורים מצמררים שדורשים עיבוד ויזואלי ובדרך כלל מדמם. כך בסדרת "מעורר השאול" שנעשתה על פי יצירה שלו וכך גם בסרט "יצורי הלילה" המבוסס על ספרו "קבל". בארקר גם כתב את "האסור" שעל פי נעשה ב-1992 הסרט המופתי "קנדימן", שעסק בגבר אפרו-אמריקאי שמי שקורא בשמו חמש פעמים למול המראה יזכה לפגוש אותו ויחוסל מיידית. אותו קנדימן, לפי האגדה, היה במקור בן עבדים שהתאהב באישה לבנה. הוא נתפס, עונה למוות, נמרח בדבש ונשרף, לא לפני שקטעו את ידו ובמקומה שמו אנקול מאיים. הסרט הפך עם צאתו ליצירה המנציחה את כל נושא האגדות האורבניות בת זמננו.ג'ורדן פיל הינו אולי היוצר החשוב ביותר ברנסנס השלישי של הקולנוע האפרו-אמריקאי, קולנוע שנעשה במאה ה-21 והוא מודע לעצמו ובוחן בצורה מתוחכמת את מעמד האפרו-אמריקאים באמריקה הגזענית של ימינו. סרטיו "אנחנו" ו"תברח" הצטרפו ליצירת נוספות כגון "שיער רע" וסדרה כ"ארץ לאבקרפט" המופתית. פיל סיפר בראיונות כי דמותו של קנדימן בהיותו נבל "משלנו" (כלומר כהה עור) היוותה עבורו חידוש כילד והעבד שחזר מן השאול הפך במהירות לנושא של הזדהות והערצה. לא פלא שפיל הוא הרוח החיה מאחורי החידוש (או ההמשך) הנוכחי בסדרת "קנדימן" (שעל פי האגדה נהג לפתות ילדים עם סוכריות שבתוכם היו סכיני גילוח). בשיקגו של 2019 אמן מתוסכל (יא יא עבדול מאטין השני הנהדר), מחפש מקורות השראה ולומד על אגדת קנדימן. הוא מבקר בשכונת קבריני גרין, שכונה שבה גדל וכיום היא נידונה להריסה. הדבר הזכור ביותר מהסרט המקורי היא האווירה המלחיצה בשכונה המדורדרת שבשילוב עם המוזיקה הנהדרת של פיליפ גלאס יצרה תחושה של אקס טריטוריה מאיימת בליבה של עיר מודרנית ותוססת. לפי הבמאית והיוצרת של "קנדימן" גרסת 2021, ניה דה קוסטה, השכונה פחות מעניינת אלא יותר דעותיהם הפוליטיות-חברתיות של גיבורי הסרט. חברתו של הגיבור שהיא מייצגת אמנים, שני ידידיו הגאים, האדם המוזר מהשכונה הישנה - כולם מדקלמים מניפסטים על איך האדם הלבן מייצר שכונות לאפרו-אמריקאים, מדרדר את מצב השכונה, הורס אותה ואז מבצע הליך של ג'נטריפיקציה ומבריא את השכונה בהשתלטות לבנה עליה.קנדימן 2021 הוא פחות סרט אימה ויותר דיון במעמדו של האדם השחור באמריקה. קנדימן הוא זה המחבר בין הגיבור לעברו. הוא גואל את הגיבור מהשיממון האומנותי שבו נמצא הצייר בכך שהוא הופך למושא לציוריו. גאולתו של הצייר גיבור הסרט לא תושלם עד שהוא יעבור אינדוקטרינציה מלאה ובעצם יהפוך למושא יצירותיו. זו גם הסיבה שהסרט הרבה פחות מדמם (הכל יחסי כמובן) מהסרט המקורי ומי שמצפה לעוד סרט סלאשרים אווילי יחמיץ את המסר העיקר אליבא ד-ג'ורדן פיל - האדם השחור חייב להיות מודע לעברו וגאה בעברו כדי להתקיים בימינו למול האדם הלבן. דה קוסטה משתמשת בחוכמה בחללי גלריות ובציוריו של הגיבור כדי להקנות עומק וזווית מעניינת לאגדה על מלאך הנקמה השחור שאם תקרא בשמו חמש פעמים הוא יגיע לתבוע את נשמתך. היא מפליאה בשימוש באור וצל והאימה שבסרט נדמית כפחות אלגנטית מהסרט המקורית אך לא פחות, ואולי אף יותר, מכאיבה.בניגוד לסרט המקורי שבו הלן, הדוקטורנטית הלבנה (וירג'יניה מדסן הנהדרת שתמונתה וקולה מופיעים בסרט הנוכחי) רקמה קשר ארוטי עם האגדה האורבנית, בסרט הנוכחי האדם הלבן הוא מחוץ למשוואה. כל העלילה סובבת אך ורק סביב אפרו-אמריקאים. ג'ורדן פיל כמפיק וכיוצר מביט ראשית פנימה ורק אז המבט מופנה החוצה ליחסי שחורים-לבנים."קנדימן" הנוכחי הוא עוד נדבך חשוב בדיון בדמותו של האדם האפרו-אמריקאי בימינו. לחובבי סרטים העוסקים בנושא, כמוני, זו חוויה אמיתית. אפשר ליהנות ממנו גם כסרט סלאשר אפקטיבי ואפשר גם להתענג על העיסוק באגדות אורבניות בנות זמננו. לי הסרט היה קצר מדי, אבל הוא בהחלט מעורר מחשבה ומאוד אפקטיבי.