תקווה ביקורת סרט

הסרט הנורווגי "תקווה" עוקב אחר אניה, (אנדראה בראן הוביג), כוריאוגרפית עסוקה שרק חזרה מסיבוב הופעות מוצלח בחו"ל. בן זוגה תומאס (סטלן סקארסגארד שסוף סוף חוזר לשחק בסקנדינביה), הוא במאי. ביחד הם חולקים דירה ובה גרים ששת ילדיהם המשותפים מגילאי שלוש ועד לעשרים ומשהו. הזמן הוא תקופת חג המולד ונדמה שאין מאושר מבני הזוג, אלא שאז מקבלת אניה בשורה איומה. יש לה גידול בראש וכנראה שימיה ספורים.אניה עוברת את כל שלבי ההכרה בכך שהיא חולה סופנית. מההכחשה וחוסר האמון, דרך הקבלה והרצון להספיק עוד כמה דברים עם היקרים לך מכל. הסרט מגולל את סיפורה האישי של הבמאית מריה סודהל שחלתה בסרטן והחלימה ולא במקרה הוא נקרא "תקווה" אותו רגש שמחזיק את הגיבורה, בן זוגה ובני ביתה והסובבים אותה. סודהל מביימת סרט אמין ומרגש על אנשים במצוקה, איתה הם מנסים להתמודד באופן שקול כמה שאפשר. איך לספר לילדים? מי ידאג להם כשהיא תלך לעולמה? הגיבורה שבהשפעת הטיפולים גם מאבדת לעיתים קשר עם המציאות, מתמודדת עם שאלות הרות גורל שמאיימות לכלות אותה ולהשאירה נטולת אנרגיה לחלוטין.ההצלחה האמיתית בסרט בעיני היא תיאור מערכת היחסים בין אניה ותומאס. שניהם אמנם אנשים מצליחים אבל מלאי פגמים וכשהטרגדיה דופקת בדלתם מתברר שגם מערכת היחסים ביניהם סבלה מעליות וירידות. אניה מתוודה כי שקלה לעזוב את תומאס כי הוא נשוי לעבודתו והוא מספר על רומן שהיה או לא היה בעברו. סודהל מביימת גרסה יחסית קלילה של "תמונות מחיי נישואים" המופתי . זה לא ברגמן ההופך קרביים אבל עדיין זהו סיפור אהבה אמין ומרגש. מרבית הסרט מתרחשת בדירתם רחבת הידיים של הזוג ומאפשרת לבמאית להציג באינטימיות הגובלת לעיתים בקלסטרופוביה את היחסים של בני הזוג, המשפחה והחברים. בעיקר היא מוציאה תצוגת משחק נהדרת משני כוכביה הראשיים ובמיוחד מסטלן סקארסגארד ("חולית") שכבר שכח מתי דיבר בשפה נורדית.למרות סיפור המסגרת, "תקווה" אינו סרט עגמומי ומדכא. נהפוך הוא. זהו סרט שחוגג בכל סצנה שבו את החיים, לא פחות מסרטו זוכה האוסקר של תומס וינטרברג, "עוד סיבוב". סודהל היא יוצרת מרתקת שאני מחכה לסרטה הבאה בציפייה.