באמריקה של זמננו, אחרי ארבע שנות שלטון טראמפ, כאשר נרשמים שיאים חדשים של פשעי שנאה על רקע גזעני ואנטישמי, יש הצדקה לחידוש המחזמר, שבשנת 1957 כבש את בימות ברודווי, ובשנת 1961 הפך לסרט קולנוע מצליח שזכה בעשרה פרסי אוסקר. את "סיפור הפרברים" המחזמר, ביימו כתבו והלחינו ארבעה יהודים הומואים: המלחין ליאונרד ברנשטיין, הבמאי ארתור לורנץ, הכוריאוגרף והבמאי ג'רום רובינס והתמלילן/מחזאי סטיבן סונדהיים שהלך לעולמו השנה ב-26 בנובמבר בגיל 91. הרעיון ליצור עיבוד ניו יורקי למחזה הקלאסי של שייקספיר "רומיאו ויוליה" ולתרגם אותו למציאות של שנות ה-50 במאה הקודמת בתפוח הגדול, נתרם על ידי בן זוגו של ג'רום רובינס, השחקן מונטגומרי קליפט.שישים שנה לאחר מכן סטיבן ספילברג חוזר אל הקלאסיקה הנצחית, שנחשבת לאחד הסרטים המוזיקליים הגדולים בכל הזמנים. אל הצלילים של ברנשטיין ששילבו ג'אז ומוסיקה קלאסית, אל המילים הנצחיות של סונדהיים עם עזרה של טוני קושנר, התסריטאי זוכה האוסקר ("מינכן") והמחזאי זוכה פרס הטוני ("מלאכים באמריקה") - כדי ליצור אדפטציה שעדיין תתרחש בשנות החמישים, אבל תתאים לדור הנוכחי. הדבר החלש ביותר בחידוש הוא התסריט של קושנר. הרצון של ספילברג להעביר מסרים חברתיים באופן ברור הופך חלקים מרכזיים בסרט לסוג של שיעור חברה מעייף. הרי כבר במחזה המקורי די ברור מה היא כוונת היוצרים ואין טעם להדגיש זאת עוד יותר.
פרסומת
לטובת אלו שאינם מכירים את העלילה, היא מתרחשת בניו-יורק ומתארת סיפור אהבה בלתי אפשרי על רקע מלחמת כנופיות, בין טוני, בן למהגרים מפולין ומריה, בת למשפחת מהגרים מפורטו-ריקו. השניים נפגשים בנשף במרכז הקהילתי, מתבוננים אחד בשני ומתאהבים ממבט ראשון, מה שמצית קרב כנופיות בין המהגרים האירופאים (אירים, פולנים, איטלקים) למהגרים החדשים בשכונה - צעירים פורטוריקנים. התוצאות, כפי שניתן לנחש, הרסניות לכל הצדדים. המחזמר נכתב בהשראת "רומיאו ויוליה" אז לא צריך להיות גאון הדור כדי להבין מה עתיד להתרחש בהמשך.הסרט המקורי הצטיין בסצנות הריקוד שלו, שבוימו על ידי הכוריאוגרף המקורי של המחזמר, ג'רום רובינס. לספילברג יש הרבה יותר תקציב וכמובן אמצעים טכניים שלא היו קיימים בראשית שנות ה-60 ואין ספק שחווית הצפייה בסצנות הריקוד המרהיבות והגדולות מהחיים שספילברג רקח על גבי המסך הגדול עם המוזיקה הנצחית של ברנשטיין והמילים הבלתי נשכחות של סונדהיים היא חוויה מאוד, אבל מאוד מרגשת. אם יש סיבה מרכזית אחת ללכת לצפות בסרט בקולנוע זו החוויה ההוליוודית הקלאסית המושלמת שמוגשת כאן. הצילום הנהדר, שמחזיר לחיים את ניו יורק של פעם, הוא מבית היוצר של יאנוש קמינסקי - הצלם הקבוע של ספילברג וגם של הקליפים "Chun-Li" של ניקי מינאז' ו"אלחנדרו" של ליידי גאגא.
הסיבות הנוספות הן ארבעה ליהוקים שגונבים בקלות את ההצגה משני השחקנים הראשיים. הראשונה היא ריטה מורנו, היחידה מהצוות המקורי המשתתפת בסרט, שחוגגת את יום הולדתה ה-90 ב-11 בדצמבר השנה. היא זכתה באוסקר שחקנית המשנה כאשר גילמה את אניטה בסרט המקורי והייתה לשחקנית הלטינית הראשונה שזכתה באוסקר. גם הפעם אני מאמין שהיא תהיה מועמדת לאוסקר על תפקיד שנכתב במיוחד עבורה, ולנטינה, בעלת בית מרקחת פורטוריקנית שהייתה נשואה לגבר לבן. כאשר מורנו מבצעת את "Somewhere" הקלאסי, הלב נקרע מרוב התרגשות.את דמותה של אניטה מגלמת בסרט זה אריאנה דאבוס - רקדנית, זמרת ושחקנית שהספיקה בתקופת זמן קצרה יחסית להיות מועמדת לפרס הטוני על תפקידה במחזמר "סאמר" על חייה של דונה סאמר. מי שצפה בסיטקום המוזיקלי "Schmigadoon!" יודע שהיא נפלאה, אבל בסרט זה דאבוס פשוט גונבת את ההצגה בענק בכל סצנה שהיא מופיעה בה. היא כישרון על עם כריזמה בלתי נדלית שנשפכת מהמסך ואני מוכן כבר עכשיו להמר על מועמדות לאוסקר. דיוויד אלברז, הנחשב לזוכה הצעיר ביותר בפרס הטוני אותו קיבל כאשר גילם את "בילי אליוט" באדפטציה התיאטרלית שלו, מרשים במיוחד כברנרדו, אחיה של מריה, בן זוגה של אניטה, מתאגרף להשכרה ומנהיג הכנופיה הפורטוריקנית. אלברז, שפרש ממשחק לטובת קריירה צבאית, חוזר בענק וכובש את המסך עם כריזמה של כוכב קולנוע. גם מייק פייסט מרשים כריף, מנהיג הקבוצה הלבנה היריבה. גם הוא מגיש הופעה הרבה יותר מורכבת ולעיתים מטרידה וגם עצובה יותר מאשר השחקן ראס טמבלין שהשתתף בסרט המקורי.באופן לא מפתיע שני השחקנים הראשיים הם הצלעות היותר חלשות בסרט. אני באמת לא מבין את ההתלהבות ההיסטרית מרייצ'ל זיגלר. נכון שהיא שרה יפה, לעומת נטלי ווד שלא ביצעה את השירים שלה במקור בסרט, אבל ווד היא שחקנית כל כך הרבה יותר טובה והיא באמת מגישה בסרט המקורי הופעה הרבה יותר אנושית ורבת רבדים מזיגלר שהמשחק והנוכחות שלה מתוקים מדי. יש אפס כימיה בינה ובין הכוכב לצידה, אנסל אלגורט ("בייבי דרייבר") המגלם את טוני, העבריין שכמעט ורצח בחור לטיני צעיר, ישב בכלא, החליט לשנות את דרכו ועכשיו מתאהב במריה ממבט ראשון. קצת קשה להאמין לאלגורט שהוא באמת בעל מטען היסטורי ורגשי כל כך מורכב, שלא לדבר על זה שהוא מתאהב ממבט ראשון במריה הבתולית. על אף הכל השניים, שהם פשוט טעות איומה בליהוק, לא מצליחים להרוס את החגיגה הקולנועית של ספילברג ואת הקסם הנצחי של המוזיקה והמילים של המחזמר האדיר הזה.
תמיד טוב לצפות בקלאסיקה,ובטח במוזיקל.כמו בברודווי,להקת רקדנים מקצוענים,הכל מוגש בצורה מושלמת.הבעיות שמוצגות בסיפור לא נעלמו מן העולם,בעיות בשכונות עם אוכלוסיית מהגרים.המוסיקה של ליאונרד ברנשטיין נפלאה.
ביצוע מחודש של סרט נפלא וקלאסי משנות השישים שהיה להיט ענק.לדאבוני,הגירסה החדשה פושרת,חיוורת ואינה מלהיבה.הסיבה היחידה לראותה הם השירים הנפלאים שלא נס ליחם
תסריט ידוע, שירים מוכרים, התוספת בגרסה הנוכחית, תפאורה ותלבושות מקסימים של שנות החמישים.
הסרט נחמד, עומד בצפיות, הפגם היחיד בכתוביות בעברית, בסצנות רבות מדברים בספרדית שלא תורגמו וחבל.
סה"כ סרט מומלץ.
"חידוש מרשים"
סיפור הפרברים (עמוד סרט)
אנסול אלגורט
שלח/י
סרט בפייסבוק
סרט באינסטגרם
סרט בסנאפצ'ט
סרט ביוטיוב
תוסף סרט לכרום
RSS סרטים וסדרות