Oasis: Don't Look Back In Anger ביקורת סרט

כמעט בלתי אפשרי להשוות יצירה דוקומנטרית קולנועית חדשה לסרט שחי בראשם של מעריצים כבר 16 שנים. מאז הפירוק של אואזיס ב-2009, בעקבות עימות סוער בין האחים נואל וליאם גלאגר, כל מעריץ דמיין בלבו איך ייראה סוף שמח לסיפור; סוף שבו הלהקה תתאחד ולא תסתכל אחורה בזעם. לאחר טור האיחוד החגיגי בקיץ 2025, הוכרז שבמהלכו צולם דוקו בהפקתו של יוצר "כנופיית ברמינגהאם", סטיבן נייט.אותה הופעה מבוטלת בפריז היא נקודת הפתיחה של הסרט. ריב שהפך אלים בין האחים גרם אז לביטול המופע ולפירוק הלהקה. עד היום הפרטים והרקע הספציפי לאותו ריב אינם ידועים, וגם כאן אנחנו לא מקבלים תשובות אמיתיות - מלבד העובדה שהשניים סלחו זה לזה. אנחנו מצטרפים אל הלהקה ביום החזרות הראשון לקראת הטור. נואל, כרגיל, מגיע בזמן, ואנחנו מחכים יחד איתו להגעתו של ליאם - האח הפרוע והבלתי צפוי. החשש לקראת הגעתו מוצב כציר המרכזי של הסרט: האם האחים ישרדו את החזרות ואת הטור כולו יחד? פה מתחילה הבעיה העיקרית של הסרט - באורח פלא, הכל עובר די חלק. ליאם מפתיע בגישה בוגרת ומלבד הלחץ המקצועי של נואל לגבי הרמה הטכנית והרלוונטיות של השירים, הקונפליקט העיקרי של הסרט נפתר בקלות רבה מדי. כבר מההופעה הראשונה בקרדיף המתחים מתפוררים לחלוטין. האחים, יחד עם בונהד – הגיטריסט וממייסדי הלהקה שחזר להרכב – מוצאים את הקצב ומרגישים על הבמה כאילו הניינטיז חזרו.התפתחות זו לוקחת אותנו אל המשך הטור, שבו בכל לוקיישן נפגוש כמה מעריצים נבחרים שיספרו לנו שוב ושוב עד כמה המוזיקה של אואזיס השפיעה עליהם ברגעים קריטיים בחייהם: הוציאה אותם מדיכאון (לא בשונה מכותב שורות אלו) ואפילו היוותה השראה לשירי אוהדי כדורגל ארגנטינאים. כל אחת מהסצנות הללו בעלת ערך בפני עצמה, אך לאחר פעם-פעמיים החזרתיות שלהן עלולה לעייף. הסרט במיטבו כאשר הוא מוותר לגמרי על יומרות נרטיביות-דרמטיות והופך לחגיגת אואזיס אחת גדולה (בעיקר בצפייה באיימקס). בשלב זה הוא נחווה יותר כסרט הופעה מאשר כסרט דוקומנטרי ומספק קתרזיס מסוים לצד קטעי ראיונות שבהם האחים מדברים על הרגשות החדשים שלהם זה כלפי זה בדרכם הגלאגרית הייחודית. הסינקים הללו מעניקים הקשר מחודש לכל אחד מהשירים בפלייליסט.קשה לדעת אם היעדר גישה מלאה, צנזורה, או פשוט היעדר דרמה במציאות הם שמנעו מבט אינטימי יותר על האחים בטור. כיצירה דוקומנטרית פרופר, הסרט מתקשה לייצר מסמך רלוונטי עבור צופים שלא חיכו כל חייהם לקאמבק הזה. אך זהו אינו דוקו רגיל שאפשר לבחון בעין חיצונית שכזו, אלא סוג של "התרה" וחור שנפער בחייהם של המעריצים במשך 16 שנים. התוצאה היא בעיקר חגיגה של אואזיס – וככזו, כמעט מתבקש שתהיה כאוטית, מבולגנת ועוצמתית. היא פשוט לא יכולה להיות שום דבר אחר.