התכוננו להתמסר ליצירה הקולנועית הסוחפת והלא מתנצלת של הבמאי מייקל גרייסי על הזמר רובי וויליאמס. לא מדובר בסרט ביוגרפי רגיל על זמר מצליח שהלך לעולמו. מי שמצפה לראות את רוברט וויליאמס בן השמונה כילד יקבל במקומו שימפנזה עשויה ביד אמן, תוכנה ומחשב כיציר CGI. מה שמתחיל כגימיק מתגלה כרעיון מבריק. הילד הלא פופולרי שראשו נמצא בעננים מגלה שדרך הומור הוא יכול לצאת מכל צרה כאשר ידו על העליונה. הוא ננטש על ידי אביו שחלם להיות פרנק סינטרה והסתפק בהופעות מול קהל של פנסיונרים ושיכורים. כבר בשיר הראשון בסרט בסצנה שכבר ראינו אינספור פעמים בקולנוע של ילד ננטש על ידי אביו הוא מצליח לרגש. הבחירה בשיר Feel המבוצע על ידי רוברט הצעיר מנפצת את הלב כאשר מילות השיר מבטאות בדיוק את הצורך שלו באהבה אמיתית, בית חם והשילוב עם האנימציה שמפיחה חיים בשימפנזה הצעירה הופכת את הסצנה הזאת לאפקטיבית במיוחד. מכאן כל ההגנות של ההיגיון הבריא נופלות.יתרון נוסף בסרט הוא שוויליאמס עצמו מעורב בהפקה ואף מלווה בקולו את הסרט נטול הבושה. אז כן, התוצאה המסופרת מנקודת המבט של וויליאמס. לעומת מוזיקאים אחרים שהיו מעורבים בביוגרפיות של עצמם וניסו להציג את עצמם באור חיובי, כאן וויליאמס מציג את עצמו כנרקסיסט מתוסבך עמוס בתיעוב עצמי. הסרט מצליח לעבור בין חוויות החיים המעצבות של וויליאמס, אלו שהגדירו אותו ומניעות אותו. מערכת היחסים הרעילה עם אביו שנטש אותו בילדותו ומאז אותו רגע הוא מחפש לנצח אישור לכישרון שלו. להקת Take That, הפיכתו לאליל בנות בגיל 16. התמכרות לסמים ואלכוהול, זריקתו מלהקת הבנים, מערכות יחסים רומנטיות, בגידות עם שלל נשים ובסרט נרמז שאולי גם בנים. התחלה מחדש של הקריירה מאפס ועוד. אפילו התייחסות מאוד לא סימפטית לרובי שהעדיף את הסמים ופחות את אמו וסבתו שתמכו בו.
פרסומת
יש תחושה אמיתית של כנות בלתי מסוננת בסרט. העובדה שהקריינות של וויליאמס בסרט ממשיכה לאורך כל הסרט הופכת את הקולנוע האקסטרווגנזי המוזיקלי שגרייסי יוצר ביד אמן לבלתי אמצעי, אישי ואמין. הקולנוען שיצר את המיוזיקל הקולנועי "האמן הגדול מכולם" כבר הוכיח שהוא מסוגל לייצר קולנוע מפואר וסוחף, אבל סרט הקולנוע הראשון שהוא ביים נותר רדוד והתעלם בציניות ממפעל החיים הנצלני של פ.טי. ברנום. התוצאה של הסרט הנוכחי היא כנה ולעומת שלל סצינות לא פשוטות, ישירות וכואבות יש בה גם משהו מאוד לבבי שמגיע מתוך דמותו של וויליאמס. הסרט הזה לוקח על עצמו כל כך הרבה סיכונים, אבל בדרך נס, איכשהו מצליח לצאת בשלום מכל המוקשים שהונחו לפיתחו.אחרי שהתגברנו על השימפנזה, אנחנו צריכים להתמודד עם גיבור שהוא שחצן מוחלט, נרקומן, אלכוהוליסט בוגדני, עם תסביך עליונות שחושב שהוא קדוש מעונה ובאותה נשימה נטול ביטחון עצמי. הוא מרגיש מנוצל על ידי הסוכן הרשע שלו (האוסטרלי דיימון הרימן שגילם בעבר את צ'אלס מנסון גם ב"היו זמנים בהוליווד" וגם בסדרה "מיינד האנטר"). הוא רדוף על ידי אבא שחוזר אליו רק אחרי שהוא הגשים את החלום שלו עצמו להיות אמן מצליח. רובי עמוס בשדים מהעבר שצצים בכל הזדמנות ולא מפסיקים לרדוף אחריו. את כל זה גרייסי מצליח לייצר באופן ויזואלי מרשים כאשר השדים הם דמויות של וויליאמס מעברו והן תמיד צצות ברגעים הכי לא מתאימים כדי להרוס.
הסרט נבנה לקראת סצנת שיא, הגשמת חלומו של וויליאמס להופיע בקנבוורת' מול קהל של-125,000 איש. במציאות הוא הופיע במשך שלושה ערבים מול הקהל העצום, כנראה רגע השיא בקריירה שלו, האירוע החשוב ביותר בקריירה של וויליאמס. מה שנראה כמו אותו רגע שבו הסרט אמור להסתיים, בעצם הופך לרגע מחולל, הסיוט הגדול ביותר שלו, בסצנה אגרסיבית ואלימה שתעורר בצופים אי נוחות כאילו מדובר בסצנת קרב קשוחה באחד מסרטי כוכב הקופים. על לכידת התנועה המרשימה אחראי השחקן ג'ונו דייויס (כמו השחקנים בסרטי "אוואטר") הוא מגלם את רובי וויליאמס בצורה אמינה ביותר וגם מצליח לחקות את הניואנסים בקולו. וויליאמס עצמו מבצע את השירים השונים בסרט. דייויס מצליח ביחד עם יוצרי האנימציה והסאונד לייצר את תחושת הבדידות העצומה של וויליאמס. את הכעס והתסכול, הזעם שנאגר בתוכו. לעיתים אפשר לשכוח שמדובר בקוף מאחר והאנושיות, המורכבות והרבדים של הדמות כל כך גדולה. השחקנים האנושיים המגלמים את הדמויות המשנה סביבו סובלות מכך. כולם עושים עבודה מעולה וראויה אבל רובי וויליאמס השימפנזה משמעותית יותר ומרגשת מכולם.הבחירות המדויקות של השירים המשובצים בסרט כמו 'Feel' הפותח, מספקים לעלילה של הסרט עומק נוסף, אם זאת הסצנה המרהיבה על היאכטה עם “She’s the One” שבה הוא פוגש את ניקול אפלטון. 'Rock DJ', בהשתתפות מאות רקדנים ברחוב ריג'נט בלונדון, המתאר את רגע פריצת הדרך המוצלחת של להקת Take That או רגע מרגש בלוויה שבו מתבצע Angels כל אלו ועוד 9 שירים שונים המשובצים בחוכמה בתוך הסרט. הסרט לא מחדש מבחינת מסרים. הסיפור של רובי וויליאמס לא שונה מאמנים אחרים שנאבקו בשדים שונים, אבל הסרט הנוכחי לא מסתיר גם את הצדדים האפלים באופי של וויליאמס, ומדובר באמן חי ונושם. לעומת סרטים אחרים שנוטים להאשים את הסביבה, וויליאמס לוקח אחריות מלאה על ההתנהלות וההתנהגות שלו לאורך הקריירה אם צדק ובעיקר אם לא צדק.הסרט בסופו של דבר, כמו בשירו Let Me Entertain You הזוכה כאן לאדפטציה מטרידה ואפלה במיוחד,
הוא יצירה חצופה, מלאת תעוזה, שלא מרגישה מיותרת. היא מתארת את האבסורד בהווייה של כוכב פופ גדול מהחיים, כאשר אתה אדם פשוט אבל עם כישרון אדיר. לעומת איימי ווינהאוס, וויטני יוסטון, ג'ים מוריסון ואחרים וויליאמס הצליח לצאת מהביצה הטובענית של החומרים הממכרים והוא כאן כדי להישיר מבט אל הצופים באולם להגיד להם שהוא עשה זאת בדרכו שלו. הוא ניצח את האויב הכי גרוע שיכול להיות שזה הוא עצמו על שלל תסביכיו. הוא כאן כדי להגיד לכולם Fuck off , זה אני קבלו אותי, או אל תקבלו אותי, אבל זה אני מההתחלה עד הסוף עם כל השריטות שיכולות להיות לבן אנוש, לטוב ולרע. קשה שלא שלא ליפול ברשתו של הנער הממזר שקריצה אחת סידרה לו קריירה מרשימה ולנו רשימת שירי פופ נצחיים.
בימוי וכוריאוגרפיה מחושלמים של הסרט ושל כל שיר בפרט. שעתיים ורבע שטסו. אהבתי את הרעיון של דמות קוף שתגלם את רובי לאורך כל הסרט.
שם:טובהגיל:5604/01/2025 10:54:11
10/10
סרט מדהים. נהניתי מכל רגע. הרעיון של השחקן הראשי בדמות קוף מבריק. העלילה מעניינת. המשחק מצוין. השירים יפים. הזמן עובר במהירות. ראיתי אתמול ולא יוצא לי מהראש. לכו לראות.