בשנת 2008 ביים פיני טבגר את סרטו הקצר "פנחס", שעסק בילד החווה קשיי קליטה. עברו 15 שנה וכעת מגיעה הגרסה הארוכה של הסרט הקצר ההוא לאקרנים. "יותר ממה שמגיע לי" הוא סרט על קשיי קליטה, על ניסיונות להשתלבות בחברה שאינה סובלנית ועל אנשים אבודים שמסרבים להאמין שדבר טוב יכול לפגוש אותם בחייהם. למרות שהעלילה אינה מקורית ונראתה לא מעט בעבר על המסך הגדול, הסרט זועק אותנטיות בכל צעד ושעל. אני האמנתי לגיבוריו וכאבתי את כאבם.פנחס (התגלית מיכה פרודובסקי), חי עם אמו (אנה דוברוביצקי הנפלאה שראיון איתה תוכלו לקרוא באתר), בשיכון מוזנח בדירה צנועה. הם עולים חדשים מאוקראינה ומנסים כל אחד בדרכו להשתלב בחברה הישראלית. הצלע השלישית במשולש הנשמות האבודות בסרט הוא שמעון (יעקב זדה דניאל שמשתבח מסרט לסרט), חבדניק שחזר בתשובה וכעת מלמד את ילדי השכונה בהתנדבות לעלות לתורה. בדרך לא דרך יתחיל פנחס ללמוד אצל שמעון, שעתיד להתאהב באמו של פנחס והעניינים כמובן יסתבכו.
פרסומת
טבגר מביים בישירות ובאנדרסטייטמנט - בין אם מדובר במשחק כדורגל שלי הזכיר את ימי נעוריי או בין אם מדובר בניסיון מגושם משהו של החבדניק להתקרב לאמו של פנחס בתוך דירה צרה וקטנה שהחללים הולכים וסוגרים בה על כל הנפשות הפועלות.כמי שחווה עלייה בעצמו, טבגר יוצק את תחושותיו ורגשותיו לתוך סרטו ויוצר יצירה צנועה שאינה לרגע מנסה להיות סנסציונית או צהובה. פנחס, אמו, השכן וכל הסובבים אותם מנהלים מאבק לחיים ולמוות בתוך מציאות שאינה נעימה למראה. ניסיונות ההישרדות של גיבורי הסרט והצורך שלהם לעמוד כל הזמן על המשמר ולהתמודד עם השלדים בארונם הופכים אותם לכמעט קהי חושים ולכן יאמר אחד הגיבורים כי המצב שלו כעת הוא "יותר ממה שמגיע לי", אמירה קודרת ופסימית שאינה מאמינה כי ניתן להיחלץ מהגורל אי שם בצפון הארץ.
בעת צפייה בסרט נזכרתי בסרט הבריטי המצוין "עלי ואווה", שתיאר מערכת יחסים בין שני אנשים קשיי יום באנגליה של המעמדות הנמוכים. סרטו של טבגר אינו סרט מחאה וגם העיסוק שלו בדת אינו באמת מעמיק, אך הוא מצליח להנציח היטב פיסת חיים במקום שאינו הכי מואר. זוהי ישראל הדוממת הנאבקת את מאבקה הסיזיפי ואולי כבר לא מאמינה שתגיע קרן אור לתוך האפלה. "יותר ממה שמגיע לי" אורך בקושי שעה ועשרים, הוא נטול התחכמויות מיותרות והסתעפויות שלא לצורך. זוהי יצירה אמיצה וכנה שאותי הפתיעה מאוד לטובה. אני מחכה בציפייה לסרטו העלילתי הארוך הבא של טבגר.
קטן ופשוט במובן החיובי. לא יומרני מידי ושומר על גבולות גיזרה ברורים. יש כאן סיפור מאוד ישראלי ואין שורה תחתונה. בסוף אתה שואל את עצמך על מה הסרט וקשה לשים את האצבע על הנקודה.לא בטוח שזה חיסרון. מפגש של אנשים פגיעים עם עבר והווה שמטילים עליהם צל. התרבות ובית הגידול השונים יוצרים אינטראקציה מעניינת,אבל הפערים נמצאים כל הזמן ברקע.
