"המסע הבלתי סביר (בעליל) של הרולד פריי" הוא סרטה הראשון של במאית הטלוויזיה הבריטית האטי מקדונלד. העובדה הזו הפתיעה אותי, כי ציפיתי לאחר הצפייה לקרוא שזהו לפחות סרטה החמישי לקולנוע. קולנוע, אמרו פליני וברגמן, הוא קסם וכישוף, ועל היצירה הזו אפשר בהחלט להחיל את האמירה הזו. אולי הדבר קשור גם לעובדה, שזהו עוד סרט שנוצר בעיקר על ידי נשים: הוא לא רק בוים על ידי אישה, אלא גם צולם, הופק ונכתב על ידי נשים, וגיבורו הקשיש הרולד, בגילומו של ג'ים ברודבנט, נודד 800 קילומטרים ברגל מאישה אחת אל אישה אחרת, כדי לשוב אל אותה אישה. הסרט מבוסס על ספרה רב-המכר של רייצ'ל ג'ויס (שתורגם בשעתו לעברית), שגם כתבה את התסריט.התרגום המדוייק לשם הספר והסרט היה צריך להיות "מסע העלייה לרגל הבלתי מסתבר של הרולד פריי". כי הסרט הזה מוקדש כל כולו למימוש והמחשה של אותו דבר חמקמק שבאנגלית מכונה faith' ', אמונה במובנה העמוק וחדור האור והתקווה, לעומת belief'', אמונה במובנה הרשמי והמוסדי, וגם, השערה או סברה; ואכן הרולד מעניק מקום לנצרות, אבל גם מתרומם מעליה ונוטש אותה, כשם שהוא נותן מקום של כבוד לרוחניות הניו אייג'ית, שגם לה הוא מאפשר להתפזר ולהיעלם; ואפילו כשהרולד מדבר אל רעייתו, מורין (פנלופי וילטון) בשפה בודהיסטית, ואומר שעליה לשמוט את כל הדברים שהיא נאחזת בהם ("אבל אני לא חסרת-עצמיות כמוך", היא עונה לו), הם שוכחים מזה מהר, כי גם זה נשמט לטובת האמת הטובה, הכאב, האור והזיכוך הללו שמקדונלד מפצירה בנו לאפשר לה להעניק לנו.
פרסומת
ובאמת הרוחניות של הסרט הזה נשארת עירומה לגמרי, כמו אהבת האדם שבו שהיא ישירה לגמרי, ולכן גם לא פוסחת בהשתהות על אף עובדה קשיחה וכואבת מעובדות החיים: הרולד הוא אנגלי מזדקן טיפוסי של הספר האנגלי, קיומו הוא אפרורי ומכונס, נטול ממשות, וכבר שנים ארוכות שאינו משוחח באמת עם אשתו. היעדר האנוכיות שלו הוא לא פועל יוצא של היותו אדם יוצא דופן, אלא של היאוש של חייו ושל הזדקנותו.יום אחד הוא מקבל מכתב מידידה וותיקה, קוויני, שלמשמע שמה בסלון עובר רטט של סער בפניה של מורין. המכתב דל בפרטים, מספר שלא שכחה אותו ושהיא גוססת בהוספיס. מרוב בלבול, אשמה ולחץ, וגם תחושת חיים פתאומית, שמתעוררת לנוכח פניה ודבריה רוויי האמונה של נערה (שמשקרת) בשיחה מקרית בחנות הנוחות של תחנת דלק, הרולד מוצא עצמו הולך ברגל מחוף הים בדבון שבדרום אנגליה, אל ההוספיס שלחוף ימה של ברוויק אפון טוויד, בצפון אנגליה.
הבחירה הזו (מים אל מים) תתברר בסוף הסרט כבלתי מקרית, כמוה כתנועת הגלים ותנועת הדמעות של הבכי. כל מה שמתרחש במסע של הרולד הוא בלתי סביר, ספוג באי-אפשרות מאגית, ויחד עם זה מציאותי ולא מקרי דווקא, כמו כל הדברים הגורליים והבלתי רגילים שקורים בחיים, כולל הרוטינות שלהם, האנוכיות והאכזריות, הטיפשות וההתפוררות של הכל. כמו בכל יצירה שיש לה אמירה קיומית ממשית ולא מופשטת בלבד ("מסר"), גם כאן האבסורד של החיים הוא הרקע למשמעות ולרגש המסתוריים שנוצרים בתוכם. ב"המסע הבלתי סביר" הם לא נוצרים סתם כך; למרות האופי הפופולרי של הסרט, הוא לא היה מבייש את אינגמר ברגמן מבחינת מבנה התפתחותם של תהליך עיבוד הטראומה שעוברים הרולד ואשתו, ושל היישום של התהליך הזה בתמונה קולנועית. בהתחלה זה לא נראה ככה, והסרט גם לא מנסה להסתיר את עקיבתו אחרי "סיפור פשוט" המרגש אבל המינורי של דיוויד לינץ', אחרי "פרחים שבורים" האירוני והכאוב של ג'ים ג'רמוש, ואחרי "פורסט גאמפ" המתקתק."המסע הבלתי סביר" מתעלה על כל אלה במורכבותו ובעושרו. הדחף של הרולד לצאת למסע עלייה לרגל בנעלי הסלון שלו כדי לאפשר הצלה רוחנית של קוויני, שונה מזה של אלוין סטרייט ב"סיפור פשוט"; זו לא החלטה עקשנית של מישהו שמבין את החיים ודוחה את הזיוף שסביבו, יודע שהוא צריך לטעום את המרחבים, הנעורים והכוכבים פעם אחת אחרונה, אלא של מישהו נאיבי שאף פעם לא באמת טעם אותם, לא מבין את המשמעות האמיתית של יציאתו לדרך ושעומד להכיר בפעם הראשונה בחיים את טעמם של נעורים, שחרור וטבע, וגם להבין בפעם הראשונה את המשמעות שיש להסתרה, מלאכותיות וזיוף.הרולד היה אבא קר וכנראה גם אכזר לילד יחיד, גבר מבריק ורגיש, שכאב את אביו באופן בלתי נסבל. זה מתברר לנו די מהר, אבל כמו הרולד אנחנו צריכים להגיע לשם באמת, באופן רגשי מלא, כלומר במלוא הממשות הדרמטית והקולנועית, וזה דורש זמן. בינתיים יש בסרט הזה גם בן מאומץ לרגע, ממוצא לא ברור; מאהבים מוזרים וכואבים; גם כלבלב מאמץ (ונרגן); אנגליה ששינתה את פניה והיא מולטי-אתנית ומולטי-גזעית, חסרת עוגן תרבותי מובהק; קרנבל מעריצים מחפשי משמעות, ומהומה תקשורתית; רופאה יפהפייה (ונטושה, כמו רוב הנשים בסרט), וקוורץ תמים, שהופך לאובייקט מסתורי שמפיץ אור של סליחה, קבלה ואפשרות לדבר על הדברים במאור פנים, כמו שהם, גם לאחר זרימתם של מים עכורים רבים. לכן הסרט הזה הוא באמת סרט לכל אדם.
הייתי טורחת לכתוב ביקורת אלמלא נקודה אחת בסוף.
ראינו איך הגיבור מפיץ הרבה נקודות של אור אבל בה בעת חשף נקודה חשוכה: לא, חברתו מהעבר, החולה הסופנית, כבר לא נראית ולא מדברת כמו בזיכרונותיו היפים, כעת היא סתם חולה סיעודית מטושטשת הכרה. אוי מאכזב, מה הוא חשב לעצמו? אז יללה ביי.
בעל מגרעות ולא מבריק אבל ראוי לצפייה. הרעיון המרכזי שהוא סוג של גימיק ,שאול מסרטים אחרים וגם המסרים די לעוסים ותחושת הקיטש נוכחת לכל האורך . מהצד השני, סיפור המסגרת, השחקן הראשי ומפגשיו עם אנשים שונים לאורך הדרך וגם הנופים האנגלים היפים, מכפרים על זה במידה כזו או אחרת.
מבוסס על ספר,סיפור מרגש על עשיית חשבון נפש,על חרטות ונסיון לתקן טעויות מן העבר,והכל לקראת סוף החיים כשלא נשאר יותר זמן להסס,להתלבט ובטח שלא לחכות.נוגע ללב. מומלץ.
המסע הבלתי סביר (בעליל) של הרולד פריי (עמוד סרט)
שלח/י
סרט בפייסבוק
סרט באינסטגרם
סרט בסנאפצ'ט
סרט ביוטיוב
תוסף סרט לכרום
RSS סרטים וסדרות