שש שנים אחרי שהמותחן הפסיכולוגי "פרזיטים" של הקולנוען הקוריאני בונג ג'ון הו זכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן והפך לסרט הזר הראשון שזכה גם בפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר וגם בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר, מגיע "מיקי 17" לאקרנים. "פרזיטים" חקר בעזרת הומור שחור את המבנה החברתי והמעמדות הכלכליים בדרום קוריאה ועדיין הצליח להוכיח עד כמה מדובר ביצירה אוניברסלית המדברת לקהל ברחבי העולם. עכשיו בונג ג'ון הו חוזר עם סרט אמריקאי חדש בהפקת אולפני וורנר, ונראה שהסרט הנוכחי הוא לא יותר משילוב של שניים מסרטיו האמריקאים הקודמים: "רכבת הקרח" הנפלא ו"אוקג'ה" הבעייתי. ההתרחשות עברה לחללית ועל כוכב לכת מרוחק המיועד לאכלוס בני אנוש. את כל אלו הבמאי מצא ברומן "מיקי 7" מאת אדוארד אשטון.כבר בתחילת הסרט ברור לחלוטין שאנחנו לא נמצאים ביצירה קולנועית שלמה. לסרט יש פרולוג ארוך ומיותר. ברקע גם מופיע קולו של גיבור הסרט המתאר את מחשבותיו של מיקי כמעט בכל סצנה. שתי תופעות אלו המופיעות כבר בדקות הראשונות מצביעות על סרט שאינו באמת סגור על עצמו. האם מדובר בסרט אקשן? הוא דל בסצנות מותחות ואקשן. האם מדובר ביצירה פילוסופית בז'אנר מדע בדיוני? התסריט השדוף שהסאב-טקסט שלו צועק מבין השורות הופך אותו לנטול מורכבות. האם מדובר בקומדיה? האם "מיקי 17" הוא בעצם סאטירה? כנראה שכן, אבל ברמת מערכון מביך של SNL או "ארץ נהדרת". והשאלה הגדולה ביותר למה אנחנו זקוקים לקולו של מיקי שיסביר לצופים את המובן מאליו?
פרסומת
מי שיגיעו לצפות בסרט הזה, במיוחד הקהל הצעיר, כנראה יגיעו בשביל רוברט פטינסון, כוכב "באטמן" ו"דמדומים". מי שזנח את הקריירה ההוליוודית ובשנים האחרונות התמסר ליצירות אינדי אמריקאיות ואירופאיות, מגלם את מיקי בארנס - עבריין קטן ולא ממש חכם החי בעולם דיסטופי שנמצא על סף חורבן. הוא נמלט מהמאפיה ולכן מתנדב לפרויקט שבו גופו וגם זכרונו ישוכפלו שוב ושוב. מה שהופך אותו לשפן ניסיונות שעליו בודקים תרופות למגפות, שולחים אותו לכוכבים עם אוויר מזוהם או למשימות מסוכנות בתיקון החללית. כל פעם אפשר לשכפל את גופו שוב ושוב ושוב.אבל כמו כל בן אנוש, גם אם הוא משוכפל ללא הפסקה, מיקי זקוק לאהבה. בין אסון אחד למשנהו, הוא זוכה להפוגות של אהבה ברומן מיוחד מסוגו עם נאשה (נעמי אקי), קצינת אבטחה חביבה שרואה במיקי הרבה יותר מסתם שפן ניסיונות אנושי. אולי החלק האנושי ביותר בכל הסרט הזה הוא מערכת היחסים של השניים שבאמת אוהבים אחד את השני. החמלה של נאשה כלפי מיקי התמים שחתם את גורלו, בלי להבין שהוא הפך את גופו ורוחו לרכוש של המדינה, הופכת גם לזעם מוחשי על האכזריות של האנושות כלפי אהובה ובכלל.
ואכן בחללית יש המון על מה לכעוס. הפוליטיקאי השמרן קנת מרשל ורעייתו חיים באושר ועושר על חשבון המעמדות העובדים והפועלים בספינת החלל שלהם. בזמן שהם מקצצים במזון לעובדים, הם מקיימים ארוחות וחגיגות מנקרות עיניים המשודרות בסוג של תוכנית ריאליטי מוגזמת. אם בסרט "רכבת הקרח" בונג ג'ון הו יצר קולנוע מחוספס, אלים ומדמם על מאבקים חברתיים, כאן נראה שהמעמדות הנמוכים בספינה כל כך מסוממים מאור הזרקורים של צמד הסלבריטאים הפאשיסטים השולטים בהם ביד רמה שאין כאן שום מאבק אמיתי. נותרנו עם מארק רפאלו בחיקוי של דונלד טראמפ וטוני קולט המגלמת את אשת הרודן או את שרה נתניהו. הם מביכים במיוחד בהופעה נטולת עומק וכל סוג של מורכבות.אם התגעגעתם לסרט "אוקג'ה", גם בסרט הנוכחי קיימים יצורים גדולים, עגלגלים ומאוד ידידותיים הנקראים על ידי בני האדם "קריפים", למרות שהם בכלל לא. מדובר בילידים של כוכב הלכת שבני האדם הגיעו לכבוש. אלה יצורים טובי לב שהם כמובן צמחוניים, המתגוררים בכוכב המושלג. העריץ קנת מרשל מכנה אותם "שרצים" ומורה על השמדתם. כמי שנמנה על חוג מעריציו של הקולנוען הוותיק קשה שלא להבחין שמדובר במיחזור חומרים נטול מקוריות היישר מיצירתו הכי פחות מוצלחת משנת 2017 "אוקג'ה". גם ב"מיקי 17" המסרים הפרו-סביבתיים זועקים לשמיים, כמובן שגם כאן החיות יותר טובות ותמימות מבני האדם. לא פלא שמיקי הוא שווה ערך לשפן ניסויים והוא תמים וידידותי כמו היצורים המוזרים המתגוררים על פני הכוכב הקפוא. בדיוק ההפך מצמד הקריקטורות הצורמות שרפאלו וקולט מגלמים בתפקיד העריץ המשוגע ורעייתו השפלה.השיא של הסרט מגיע באיחור רב כאשר סוף כל סוף יש מפגש בין שני שכפולים, מיקי 17 ומיקי 18. כאן ניתנת לפטינסון ההזדמנות לגלם שתי דמויות שונות לחלוטין והוא עושה זאת בהצלחה. בעוד מיקי 17 הוא נאיבי וטוב לב. מיקי 18 הוא חרמן, אלים ומלא בזעם ובצורך לנקום בכל מי שפגע בו במהלך שנות השכפול האיומות. פטינסון מצליח לעמוד במשימה המורכבת וגם הצוות הטכני שעבד על הסרט עושה פלאים ומצליח לשים על גבי מסך אחד בצורה אמינה את מיקי 17 ו-18. עדיין, למרות מערכת היחסים המקסימה בין מיקי לנאשה, על אף שמדובר באחד הבמאים הטובים ביותר בדורנו, ולמרות הפוטנציאל הגבוה, הסרט הגדוש ברעיונות הוא יצירה שהולכת לאיבוד בתוך עצמה בעיקר בגלל הרצון לכסות כמה שיותר נושאים ועלילות ולספק אורך נשימה של אפוס, כשהיא בעיקר נטולת פוקוס.
מתחיל נהדר עם תסריט מקורי ומעניין על שיכפול ושיבוט בני אדם, אבל מידרדר בהמשך לסרט קלישאות על היחס לחייזרים ושליטה בהמונים. בכל זאת סרט ששווה לראות, יש כמה סצינות נפלאות שמעוררות הרבה מחשבה. הטריילר משווק את הסרט כקליל ומצחיק סטייל שומרי הגלקסיה והוא לא כזה, הוא יותר אפל
אם אתם אוהבים את הסגנון של בונג ג’ון-הו ומחפשים מדע בדיוני עם טוויסט אינטלקטואלי, מיקי 17 בהחלט שווה צפייה, במיוחד על המסך הגדול ובאיימקס בפרט .
רוברט פטינסון מציג הופעה מרשימה ומורכבת, המשלבת הומור וסוריאליזם , הוא מצליח להעביר את הבלבול וההתמודדות של דמותו עם המציאות המורכבת שבה היא נמצאת
ומוכיח שוב שהוא ראוי להיכנס לרשימת השחקנים הגדולים של ימינו ועוד שכאן הוא משחק תפקיד כפול!
הסרט מציע חוויה ויזואלית מרשימה ומשחק איכותי, במיוחד מצד פטינסון. עם זאת, חסרונות כמו פיתוח דמויות משנה וקצב לא אחיד עלולים לפגוע בהנאה הכללית. לחובבי מדע בדיוני ובונג ג’ון הו, הסרט עשוי להיות מעניין הסרט יצירתי מאוד מצחיק וההפקה פשוט נהדרת , מומלץ בחום.
שלח/י
רוברט רדפורד
טוני קולט
מארק רופאלו
סרט בפייסבוק
סרט באינסטגרם
סרט בסנאפצ'ט
סרט ביוטיוב
תוסף סרט לכרום
RSS סרטים וסדרות