אחרי היעדרות של עשור, הקולנוען חובב אורות הניאון ניקולס וינדינג רפן חזר השנה לצעוד על השטיח האדום של פסטיבל קאן. הוא עשה זאת מחוץ לתחרות במסגרת הקרנת סרטי חצות, וגם הפעם הוא לא מתחנף לצופים. כמו בסרטו הקודם "דוגמנים ושדים" (2016) גם ביצירתו הטרייה "הגיהנום שבפנים" הוא מגיש לקהל הצופים גלונים בלתי נגמרים של דם ואורות ניאון בכל צבע אפשרי. מדובר בקולנוע מזוקק המיועד למעריציו השרופים שחיכו במשך זמן רב ליצירה מהפנטת נוספת, מתריסה וחסרת רחמים. עוצמתו המרכזית של הסרט נובעת מהויז'ואל המרהיב של גוונים בלתי נגמרים של אדום, כחול וגם סגול. האווירה המכשפת והמחשמלת אינה נובעת רק מעבודת הצילום הפלאית, אלא נבנית במידה רבה בזכות הפסקול המופתי, שמציף את הסרט במקצבים תעשייתיים וצלילים הלוכדים את הצופה בתוך חלום בלהות אלגנטי. מדובר בסימפוניה ויזואלית קולית שפשוט דורשת את חווית המסך הגדול כדי שחובבי הסגנון ימצאו בה עושר חושי מרהיב ויוצא דופן.לצד המעטפת הסגנונית המרהיבה, יש להעניק קרדיט ענקי לצוות השחקנים הנהדר שנאסף כאן. סופי תאצ'ר, צ'ארלס מלטון, הוואנה רוז ליו , קריסטין פרוסת', דוגריי סקוט, דייגו קאלבה ואחרים הפועלים כמעט כמריונטות בתוך הנוף המנוכר והעתידני של רפן. ניכר כי כל אחד ואחת מהם עושה את המקסימום האפשרי עם מינימום טקסט ודיאלוגים. הם אינם נדרשים להפגין מונולוגים דרמטיים קלאסיים, אלא לתקשר באמצעות מבטים מלאי משמעות, מחוות גוף איטיות ומעין נוכחות פיזית מהפנטת. היכולת שלהם להחזיק מתח רגשי ומוזרות כמעט חייזרית בתוך המרחבים הפוטוריסטים האוונגרדים של הסט שהופכת את הדמויות למעניינות, גם כשהתסריט בקושי מעניק להן נפח או רקע להישען עליו.
פרסומת
עם זאת, מתחת לברק של הניאון והפסקול המעולה, קשה להתעלם מהיומרנות הבולטת שאין לה תמיד כיסוי. רפן מנפק יצירה שמרגישה פעמים רבות כמו תרגיל בסגנון על חשבון התוכן. הסרט סובל מעודף חשיבות עצמית ומציג רעיונות פילוסופיים או מופשטים כביכול, אך בסופו של דבר הם נותרים שטחיים ללא עומק אמיתי. התחושה היא שהבמאי עסוק כל כך ביצירת "אווירה" ותחושה של עולם טקסי, שהוא שוכח לבנות סיפור שיש לו בסיס איתן. מי שמחפש היגיון עלילתי ברור, מניעים סבירים לדמויות או התפתחות נרטיבית מסורתית, ימצא את עצמו מול מבוי סתום. בסופו של דבר "הגיהנום שבפנים" קורס לעיתים אל תוך קלישאות של קולנוע אוונגרדי שלא באמת אומר דבר.העלילה מתרחשת בעולם עתידני אפוף ערפל שמתוכו צץ רוצח סדרתי מסתורי המחסל נשים צעירות ובודדות. הגיבורה של הסרט היא אלה, שחקנית קולנוע שהיא בתו של מפיק עשיר ומצליח. היא חיה יחד עם חברתה הטובה שהפכה לאויבת שלה מאז שהיא הפכה לאשתו הטרייה של אביה. עוברת לגור איתן שחקנית צעירה. ברקע יש סיפור נוסף על קצין אמריקאי שבתו נעלמה וכנראה נרצחה על ידי אותו רוצח שצץ מתוך הערפל. הקצין יוצא למסע חיסולים מדמם כדי למצוא את בתו ולחסל את הרוצח. לכאורה יש כאן שני סיפורים מקבילים שעתידים להיפגש וכל במאי אחר היה עושה כאן מטעמים קצת יותר צפויים אבל אפקטיבים לקהל הרחב.
אבל את "הגיהנום שבפנים" ביים ניקולס וינדינג רפן, ולכן התוצאה דורשת המון סבלנות, במיוחד עבור צופים שרגילים לקצב מהיר, עלילה מהודקת וסיפור קוהרנטי. הצופה הממוצע/ת יצטרך לעבור כאן מבחן לא פשוט שבוחן את גבולות אורך הרוח שלו/ה, ומחפשי חוויה קולנועית שגרתית ימצאו את עצמם נאבקים בשעמום ובחוסר הסבלנות. גם מבקרי הקולנוע הגיבו בסערת רוחות אחרי ההקרנה בפסטיבל קאן. מרבית הביקורות היו חריפות וקטלו את התוצאה ללא רחם.כותב שורות אלו נמצא בדעת מיעוט. "הגיהנום שבפנים" הוא יצירה מרהיבת עין שכדאי לראות על גבי המסך הגדול, אך בו בזמן היא מבולגנת, לא קוהרנטית ומפוצלת אישיות. זה לא קולנוע עם דמויות ועלילה שיובילו את הצופה אל מקום מבטחים הגיוני. הסרט הוא מוזיאון של דימויים מהפנטים וצלילים מכשפים, חוויה קולנועית ייחודית ששווה צפייה בזכות האסתטיקה הטהורה שלה. מדובר בחיזיון קולנועי מרשים, אך בו זמנית גם עקר רגשית. למזלו של ניקולס וינדינג רפן יש לו צוות שחקנים מסור שנותן את כל כולו כדי לתת לסרט הזה קצת נשמה. מדובר בפרק נוסף בקריירה של במאי שלא פוחד להבריח את הקהל שלו מאולמות הקולנוע, כל עוד הוא נשאר נאמן לחזון הוויזואלי הקיצוני והבלתי מתפשר שלו. אפשר לסלוח לו.
הגיהנום שבפנים (עמוד סרט)
סופי תאצ'ר
שלח/י
סרט בפייסבוק
סרט באינסטגרם
סרט בסנאפצ'ט
סרט ביוטיוב
תוסף סרט לכרום
RSS סרטים וסדרות