מכונת המחץ ביקורת סרט

מאז הפרידה של האחים ספדי (“גוד טיים”, “יהלום לא מלוטש”) כצמד במאים, הציפיות להמשך דרכם היו מאוד גבוהות. אמנם האחים לא גילו בפומבי את הסיבה לפרידה, אך המשיכו בדרכם בתעשייה במלוא הכוח. בני לפני כשנתיים יצר, כתב ושיחק בסדרת קומדיית הקרינג’ עטורת השבחים “הקללה” יחד עם נייתן פילדר, והופיע בסרטיהם של במאים ענקיים החל מ”ליקריץ פיצה” של תומאס אנדרסון ו”אופנהיימר” של נולאן וגם “האפי גילמור 2” עם אדם סנדלר שעלה בנטפליקס בקיץ האחרון. בפסטיבל ונציה האחרון בכורתו כבמאי סולו, “מכונת המחץ”, השתתפה בתחרות הראשית ואף זכתה בפרס אריה הכסף לבימוי הטוב ביותר. נושא הסרט הוא תקופה בחייו של אמן הלחימה המשולבת מארק קר (דוויין ג’ונסון AKA דה רוק) שבה הוא מתמודד עם אתגר חדש - הפסד בזירת הלחימה.בני ספדי מעבד את התמודדותו של קר כהשתקפות של חמשת שלבי האבל, הן בהתמודדותו המקצועית והן ביחסים עם האנשים הקרובים אליו. העיסוק הזה מצד אחד מאניש את דמותו של קר, אך האפיון שלו מתחילת הסרט מציג דמות שמאוד קשה להזדהות איתה. הקושי הזה מומחש במיוחד בראיונו האחרון לקראת הקרב הראשון אותו הפסיד, שבו קר אינו מסוגל להריץ במוחו כל תרחיש שבו יפסיד קרב. מה שנותר הוא סרט שמאפשר להתבונן על דמות שעוברת תהליך קשה, מבלי לפתח אמפתיה אליה. בכך “מכונת המחץ” נשאר מעניין, אך משמעותית פחות מרגש מסרטים אחרים המנסים להאניש תחום זה כמו “המתאבקים” על משפחת ואן אריק. עיסוק נוסף בסרט הוא התמכרותו של קר לזריקות אופיאטים. ספדי משתמש במאפיין זה של קר כדי לנפץ תדמית ראשונית שלו בתור איש משכמו ומעלה, אדם יציב המחובר היטב לרגשותיו. ההפסד מוביל אותו להרס עצמי, שחושף במהרה את הפגמים מתחת לפני השטח. מבחינה תסריטאית, גם עיסוק זה אינו בשל לגמרי, משום שהוא אינו זוכה להעמקה משמעותית, ובעיקר משרת את הצגת הידרדרותו של קר, כאשר העיסוק בהתמודדותו האישית עם התמכרות הוא מוגבל.נקודה נוספת שפוגעת וגם תורמת לאיכות הסרט היא מערכת היחסים של קר עם בת זוגו דון (אמילי בלאנט, “אופנהיימר”, “הכפיל”) וחברו הטוב שהפך למתחרה מארק קולמן (מגולם על ידי המתאבק ריאן ביידר). הדרמה היא מעניינת, אבל עצם זה שהסרט ממורכז בנקודת מבטו של קר לא מאפשר לו להציג באופן עמוק את דמויות המשנה ולהפוך אותן לעגולות. אפילו הדיאלוג ממחיש זאת במערכה השלישית כאשר דמותה של בלאנט מצהירה כי קר “לא באמת מכיר אותה”. מנגד, מערכות היחסים הללו יוצרות אצל קר דרמה מעניינת שמניעה את תהליך האבל שהוא עובר. ההיבטים הטכניים מאחורי הסרט גם הם מוסיפים עניין נוסף. הסצנות הראשונות מכילות ראיון עם קר, המוצג בפורמט קלטת וידאו בהתאם לתקופת סוף שנות התשעים. מיד לאחר מכן, פורמט הצילום עובר לפילם 16 מ”מ, המזוהה לרבות עם סרטים דלי תקציב ובכך ממחיש את המחתרתיות של אמנות הלחימה המשולבת. המוזיקה המקורית המשולבת עם שירים פופולריים ועיצוב הפסקול גם הם מושקעים מאוד. סצנת הקרדיטים בתחילת הסרט מציגה זאת היטב, עם שילוב מבריק של השיר You Can Never Come to This Place המבוצע על ידי Masayoshi Takanaka, שבונה היטב את אווירת הסרט עם משפטיו הבומבסטיים של קר לצד הגיטרה החשמלית היוצרת מצג שווא של ניצחון.על אף המחסור בריגושים, “מכונת המחץ” הוא בכל זאת סרט מאוד מבדר. הביצועים מכפרים על הכתיבה הבינונית, ובולט במיוחד דוויין ג’ונסון שנדמה כי בפעם הראשונה מזה שנים מופיע כשחקן מן המניין. הוא זוכה לתסריט ולבימוי שדורשים ממנו להתאמץ, להביע תכונות כמו פגיעות ואישיות מורכבת, לעומת סתם לבצע עוד קריקטורה של עצמו. העשייה הקולנועית מרהיבה, והסרט מכיל סצנות קרב עוצמתיות שישאירו צופים על קצה הכיסא. קשה להישאר אדישים לתהליך של קר, ובכך המערכה השלישית הופכת למותחת במיוחד. אין ספק כי התשוקה של בני ספדי לנושא הסרט משתקפת היטב על המסך, גם אם תסריטו לוקה בחסר.