אם לפני שני עשורים נדמה היה כי לבמאי ג'ון קרני יש נוסחה ליצירת סרטים מוזיקליים מנצחים, השנים האחרונות מטילות בכך ספק כבד. הבמאי פרץ לתודעה ציבורית בשנת 2006 עם סרטו העצמאי "פעם אחת", שאף זכה באוסקר בקטגוריית השיר המקורי. לאחר עשור בדיוק בשנת 2016 הוא זכה להצלחה ביקורתית אדירה עם "מועדון שנות ה-80", סרטו הבא הופק עבור Apple TV, דרמה מוזיקלית צנועה בשם "פלורה ובנה" (2023) עם בתו של סולן 2U, איב יוסון ("התגלית"). סרטו החדש, "פזמון חוזר", הוא המסחרי והנגיש מכולם ומככבים בו שני שחקנים אמריקאים אהובים: פול ראד וניק ג'ונאס. היה לו סבב פסטיבלים מכובד, כולל פרמיירה חגיגית ב-SXSW במרץ האחרון, אך הסרט נכשל לחלוטין במבחן התוצאה.העלילה עוקבת אחר ריק פאוור (ראד), סולן בלהקת קאברים של חתונות. פאוור הוא אמריקאי שהתאהב באירית, נשאר באירלנד כדי להקים משפחה ובכך ויתר על קריירה פוטנציאלית בלוס אנג'לס. לילה אחד הוא נפגש עם זמר צעיר בשם דני ווילסון (ג'ונאס), שבעברו היה חבר בלהקת בנים ובהווה מנסה להוכיח את עצמו כזמר-יוצר סולו. השניים מבלים שעות יחד בסשן של נגינה ושיתוף שירים. כאשר פאוור מנגן שיר סנטימנטלי, ווילסון גונב אותו והופך אותו ללהיט עולמי. בעקבות זאת, פאוור יוצא למסע יחד עם חבר להקתו, סנדי (פיטר מקדונלד), כדי לקבל את הקרדיט שמגיע לו.
פרסומת
אחד הליקויים הגדולים של הסרט מתברר כבר בדקותיו הראשונות: העשייה הקולנועית בכל הנוגע למוזיקה היא קלוקלת. "פזמון חוזר" נפתח בהופעה של להקתו של פאוור, שבה ניכר כי קולו של פול ראד נתמך בכמות בלתי סבירה של אוטו-טיון. היבטים קולנועיים, דוגמת צילום ועריכה, מרגישים מבולגנים ואינם משרתים את המוזיקה כדי להציגה כאותנטית או יפה במובן החזותי. גם מעבר לסצנות המוזיקליות הסרט אינו מציג צילומים מרהיבים במיוחד ואף מעגל פינות בסצנות מסוימות באופן היוצר תדמית חובבנית. כך, למשל, במהלך הסרט ניתן לזהות צילומי רחפן הנראים בסגנון צילום שונה לחלוטין מזה של שאר היצירה.ככל שהסרט מתקדם, הבעיות ממשיכות להצטבר. הבעיה הגדולה השנייה נעוצה בכתיבת הדמויות: היא אינה עקבית וברמת האישיות קשה לחבב אותן. חוסר העקביות מתבטא, למשל, בכך שפאוור מוצג כמוזיקאי מנוסה, אך ההנחה הבסיסית של הסיפור, לפיה אין לו שום הוכחה לכך שכתב את השיר שנגנב, היא בלתי נתפסת בעליל. לא משנה אם הסרט מתרחש בהווה או בשנות השמונים, עצם העובדה שמוזיקאי רציני אינו יכול להוכיח פרט כה טריוויאלי היא מגוחכת, וברמה מסוימת אף מהווה עלבון למוזיקאים באשר הם. מעבר לכישלונו של הסרט בהצגת מוזיקאים בצורה מציאותית, כל הדמויות ללא יוצא מן הכלל חסרות כריזמה, הומור או כל מאפיין חביב וסימפטי. מצב זה הופך את הסרט, המונע בעיקר בזכות הדמויות שבו, למייגע לצפייה.
למרות הליקויים הרבים, ניתן בכל זאת לזהות בסרט רגעים של רגש. הם אולי אינם הופכים אותו למוצלח, אך הם מונעים ממנו להיות גרוע. ברמת הכתיבה, ניכרת ירידה מדויקת לפרטים לא צפויים המוסיפים חן, כמו העובדה שפאוור קרא לבתו על שם האלבום Aja של להקת סטילי דן. בנוסף, חלק מהדמויות המשניות מספקות בידור, כמו סנדי האקסצנטרי או ג'ק ריינור ("מומיה", "מידסומר"), שמתמסר לנבזיות קיצונית בתפקידו כמאק, מנהלו של ווילסון. גם פול ראד, על אף ביצועיו הווקאליים הירודים, עושה ככל יכולתו כדי להפיח רוח חיים בדמותו."פזמון חוזר" הוא מסוג הסרטים המוזיקליים שיישכחו במהרה, בדומה ל"שיר מריר מתוק" מהשנה שעברה. הצופה הממוצע אומנם יעביר קרוב לשעתיים בצורה קלילה, אבל לא יקבל הרבה מעבר לכך. עבור צופים בעלי תשוקה גדולה יותר למוזיקה, כשליו של הסרט יבלטו במיוחד ויהפכו אותו לאחד הסרטים המתישים של השנה עד כה. הוא לא מציג שום רעיון חדש ואינו עושה מאמץ כלשהו להיות יותר מסרט הפונה למכנה משותף נמוך.
פזמון חוזר (עמוד סרט)
פול ראד
שלח/י
סרט בפייסבוק
סרט באינסטגרם
סרט בסנאפצ'ט
סרט ביוטיוב
תוסף סרט לכרום
RSS סרטים וסדרות