ז'אנג יימו התפרסם בעולם ובישראל בזכות דרמות תקופתיות ופיוטיות המבקרות את המשטר הסיני: "שדות החיטה האדומים", "ז'ודו", "הפנסים האדומים", "כנופיות שנחאי" ו"סיפור חיים". סרטיו הריאליסטים "הדרך הביתה", "סיפורה של קיו ז'ו", "אפילו לא אחד פחות" ו"זמנים מאושרים" הראו יוצר שונה לחלוטין ממה שהורגלנו עד כה, ריאליסטי המתאר את חייהם של פשוטי העם בסין המודרנית והתנגשויות התרבויות בין הכפריים הפשוטים המגיעים לעיר הגדולה ולהפך. גם סרטיו התקופתיים מהתקופה המוקדמת שלו וגם סרטיו המאוחרים המושפעים מהריאליזם, הם יצירות פורמליסטיות ללא תקנה, כי יימו למרות ההשפעה הריאליסטית לא מסוגל לבנות מיזנסצינה לא מוקפדת.שני סרטיו האחרונים "גיבור" ו"מחול הפגיונות" שונים לחלוטין מיצירותיו הקודמות. נכון שמדובר בסרטים תקופתיים אבל אין כאן דרמה איטית הנוברת בתוך נפשם של גיבוריו. הם גם לא סרטים השואפים לריאליזם כי מה שנראה על המסך הוא בלט מרהיב עין המורכב משלל צבעים, תנועה מסוגננת ופעלולים מתוחכמים. אם חוזרים אחורנית ובוחנים את הקריירה המרתקת של הבמאי הייחודי הזה אפשר להבחין ששנת 1989 היתה אולי השנה שבה היה אפשר לנחש מה עתיד להתרחש בשנת 2002 כאשר הבמאי האיכותי יאמץ ללבו את ג'ט לי כגיבור סרט אומנויות הלחימה, "גיבור". אם נקפוץ בזמן 15 שנה אחורה אפשר לראות שיימו ביים סרט פעולה בכיכובה של בת זוגתו באותו הזמן, גונג לי, על חטיפת מטוס כאשר היא מגלמת לוחמת המצילה את היום. הוא הגדיל לעשות כאשר באותה שנה גילם בחינניות את הדמות הראשית בסרט אומנויות הלחימה "לוחם החרס" לצד בת זוגתו. הקהל הישראלי נחשף לסרט בפסטיבל ירושלים באותה השנה ואני הייתי אחד מהילדים שהצליח לשכנע את אמו לקחת אותו לירושלים לצפות בו.
פרסומת
כבר אז יימו ידע שברגע הנכון הוא יחזור ויתעסק באומנויות לחימה. נכון, עברו שלוש עשרה שנה עד ל"גיבור" וחמש עשרה שנה עד "מחול הפגיונות", יימו התבגר קצת, זכה בפרסים בשלל פסטיבלי קולנוע מקאן דרך ונציה עד ברלין. ועכשיו אחרי גל של סרטים ריאליסטים רציניים, הוא מתנהג כמו ילד בחנות צעצועים. אם בסרטים הריאליסטיים שלו הסגנון שלו היה לכאורה נזירי וצנוע, כאשר הוא מביים סרטי אומנויות לחימה נראה שהוא פשוט לא יודע שובע. במקרה הזה אני מוכן לוותר לו גם אם הרבה עומק עלילתי אין בסיפור, כי מה שנגלה על המסך הגדול הוא טריפ ויזואלי מבוים ביד אמן. לפעמים נראה כי צייר אימפרסיוניסטי אחראי על מפגן הראווה המתרחש לנגד עינינו באולם החשוך בבית הקולנוע. ואכן, מדובר בסרט היפה ביותר שראיתי בשנה האחרונה ואולי הסרט המרהיב ביותר של יימו אי פעם.כמו בסרטים רבים בז'אנר סרטי אומנויות הלחימה גם כאן העלילה מצומצמת ומתמקדת בקטעי פעולה ובטוויסטים עלילתיים על גבול המופרך ועם זאת ישנה תחושה בלתי ברורה וכמעט בלתי הגיונית שהדמויות הכול כך שבלוניות הן מלאות, לא בנימוקים עמוקים של פיתוח דמות אלא ברגש. ובהחלט, "מחול הפגיונות" הוא לא רק מפגן עשיר מבחינה ויזואלית אלא גם מפגן של רגשות המתפרצים במלוא עוצמתם על המסך. הדמויות כל כך טעונות מבחינה רגשית, מפגינות את רגשותיהם בלי מחסומים, בלי סאב טקסט, ויוצרות מחזה טראגי האופייני לז'אנר האלים והמלודרמטי הזה. הציניות המערבית עלולה לגרום לאנשים הפחות רגישים מבינכם להגיב כלפיו בזלזול, אני ממליץ לזרום עם הראש הסיני ולהתמכר לצבע ולרגש.
העלילה מתרחשת בסין, שנת 859 לספירה. מאבק כוחות אדיר בין ממשלה מושחתת נגד צבאות מורדים הנקראים "בית הפגיונות המעופפים". במרכז הסערה נוצר משולש רומנטי סוער ועקוב מדם בין לוחמת מסתורית לשני קצינים מקומיים, כאשר כל אחד מהם מסתיר מהאחר את זהותו האמיתית. במהלך מסע הימלטות שהופך למסע שישנה את נקודת הראות של גיבוריו על החיים, נחזה בשפע רגשות קטלניים: אהבה, שנאה, תשוקה ונקמה. הסיפור לכאורה דל אך התחושות המועברות על ידו כל כך עצומות שקשה שלא ליפול שבי בפשטות שלו ולהתאהב בדמויות המוכנות להקריב הכול בשם האהבה.ז'אנג ז'י-יי כוכבת הסרט מוכרת לקהל בישראל מתפקידיה בסרטים "נמר, דרקון", "שעת שיא 2", "הדרך הביתה" וכמובן "גיבור". את שני האחרונים ביים מן הסתם ז'אנג יימו. השחקנית הנפלאה נתפסת בתודעה שלנו כאמנית לחימה אבל היא שחקנית רב גונית המסוגלת לבטא קשת רחבה של רגשות ולהישאר אמינה בקטעים המורכבים ביותר הן מבחינה פיסית והן מבחינה רגשית. היופי האקזוטי שלה, העדינות ואלגנטיות שבה היא נעה, לא פלא שהדמויות בסרט מוכנות למות ולהרוג בשבילה. הגברים הנלחמים על לבה של הכוכבת הם טקשי קנשירו היפה המוכר מסרטיו של וונג קאר ויי ("צ'אנגקינג אקספרס") והשחקן הותיק יותר בשלישיה הקטלנית הזו, אנדי לו המשחק בסרט הראשון והשני בטרילוגיה המעולה "דרך ללא מוצא" (או בשמה בשידורי הלווין - "מדורי הגיהנום").אם היו מקפיאים את השוטים המרהיבים של "מחול הפגיונות" והופכים אותם לתמונות היה אפשר לתלות אותם במוזיאון. גם אם אתם לא מתעניינים ביופי ומחפשים קרבות בלתי נשכחים או סיפור אהבה גדול מהחיים, אין ספק היצירה הזו היא הבידור הקולנועי המושלם בשבילכם לימים טרופים אלו.
House of Flying Daggers
מאבק כוחות בסין בין ממשלה מושחתת נגד צבאות מורדים הנקראים בית הפגיונות המעופפים...השוטים מרהיבים,אחלה קרבות לחימה,עבר לי בכיף.
שם:סיון אלקוביגיל:2505/01/2007 12:36:44
9/10
זהו סרט מאוד מיוחד, זריקת פגיונות דיי מטרפת .."הדממה" שקיימת בסרט משתלבת עם הדרמטיות שחלה בתסריט,הקשר שבין השחקנים,המסתוריות שבהם, והתפנית שבסוף הכל כך דרמטי שמלווה בצילום מהמם!
מומלץ! הסרטים שבה משחקת זאנג זי יי מאוד מיוחדים גם בזכות המשחק שלה!!