סרט מהעבר: 10 שנים לנער החידות ממומביי

לפני 10 שנים בדיוק עלה לאקרנים הסרט "נער החידות ממומביי", או כפי שנקרא במקור, "Slumdog Millionaire" (שם שאי אפשר ממש לתרגמו לעברית, כלב שחי חיי חרפה בסלאמס). הסרט הזה הוא דבר מוזר מאוד: הפקה אנגלית לגמרי של סרט הודי, כאילו בוליוודי ולא לגמרי כאילו, שנראה כמו מוצר בידורי לכל דבר ועניין, ובעצם הוא גם יצירה עתירת רגש, מהות ועומק, שעוסקת בנשגב ובמאפיינים המטפיזיים של היקום ושל הקיום האנושי: המבנה התיאולוגי של המציאות, קארמה ואתיקה, גורל, נירוונה (או 'שחרור'), האוקיינוס של האינסופי, הכוחות המטאפיזיים שמניעים את העולם – הדואליות של השטן ושל האלוהי ביקום ובאדם –העמידה של הטהור מול האגו, הזיווג המיסטי בין גבר לבין אישה, והמושג של האיחוד עם האלוהות.

הודו מתוארת בסרט הזה מצדדיה היותר יומיומיים ולעתים נוראיים, המייצגים אולי עוד ערים גדולות ואכזריות בעולמנו. רוב ההודים המאכלסים עיר זו, שמונה כמעט 20 מיליון איש, הם עניים מאוד. הסרט הפופולרי חשף את המערב באופן רחב מאוד לאלמנטים מסוימים בהוויה ההודית, רוחה, ולאופי של העולם השלישי בכלל. הבמאי דני בויל ("טריינספוטינג"), שמלכתחילה לא היה מעוניין בהצעה לביים סרט מטעם חברת ההפקה של תכנית הטלוויזיה "מי רוצה להיות מיליונר" אשר מטרתו לקדם אותה, קרא בכל זאת את התסריט של סיימון בופוי (על פי ספר של ויקאס סווארופ ההודי) שכתב גם את התסריט של "ללכת עד הסוף", אחד מהסרטים האהובים ביותר על בויל, והחליט להפוך אותו, בתנופה קולנועית שנעשית מובהקת באמת רק מאמצע הסרט, ליצירה מאגית ומכושפת.

[*]

הסרט עסק במסעותיהם ובגורלם של שני ילדים עניים, מוסלמים ולא במקרה, שנאלצים למצוא כל דרך לשרוד לאחר שאמם נהרגת לעיניהם בפרעות מומביי (בשנת 93' אכן רצחו הודים-הינדואיסטים הודים-מוסלמים רבים באזורי העוני של העיר). ג'אמאל (שמגולם כגיבור בידי דב פאטל) הוא אחיו הצעיר, הטהור, אוהב החיים והאדם, של סאלים, שהוא מעין עבריין מלידה, המונע לעתים על ידי קודים של אהבה ונאמנות, אבל המוכרע שוב ושוב על ידי תעתועי החומר ואהבת השליטה, ועל ידי האמונה בכוח ובכוחנות. בדרכם הם פוגשים את לטיקה, ילדה בגילם, שג'אמאל מתאהב בה אהבה ספונטנית, עזה כמוות, ושנמשכת מגיל שבע ועד שמסתיים הסרט והגיבורים הם בני קרוב לעשרים.

לאחר שהסרט זכה בשמונה אוסקרים ובהצלחה הדרגתית אבל מסחררת בעולם, פרצו בהודו מהומות והפגנות ממושכות בעקבות השימוש במונח "Slumdog" – "כלב מהסלאמס", והתיאור הזוועתי של חיי העוני, הפשע, הניצול והזנות של חלק מעניי הערים בהודו, שפגע בעניים רבים, שטענו שהסרט מכתים אותם. כמה מהוריהם של הילדים שליהק בויל בשיטוטיו עם צוותו בסלאמס העלו טענות על תשלום מועט מדי או הפרת הבטחות והסכמים, והדברים הגיעו לעיתונות ולעתים גם לבתי המשפט. נדמה שכוונותיו של בויל ושל צוות ההפקה שלו דווקא היו טובות מאוד; בויל טען שהשימוש במונח "Slumdog" מקביל ומהדהד את המילה "Underdog", אנדרדוג, כלומר מי שמנצלים אותו על לא עוול בכפו, והוא מצליח, בסרט, בזכות יושרתו ואמונתו שנטועים בו (ג'אמאל), להיחלץ ממצבו. בירורים אחרים העלו את האפשרות שהורי הילדים ששיחקו בסרט לא היו חפים בעצמם לפעמים מנצלנות ומשימוש אימפולסיבי בכסף שכן קיבלו, ובויל דאג לפתוח קרנות עבור הילדים ולהבטיח את עתידם.

יכול להיות שיש ממש במה שהסרט מציג על הכיעור והרוע האנושי המוצגים בו, אבל הוא מציג גם דברים יפים רבים: ישנם אנשי העולם התחתון בסרט, וסאלים, אבל ישנם גם לטיקה וג'אמאל, האם, המורה בבית הספר, ואנשים אחרים. וישנו גם האספקט של תעשיית הבידור ועולמם של אנשי המעמדות הגבוהים בכלל, שהסרט מציג באור מחמיא הרבה פחות מזה שהוא שופך על עניי מומביי. מאמרים שקראתי לאורך השנים על מציאות חיי היום יום במקומות שונים בהודו ועל הנעשה בתוך המשפחה ההודית לא בהכרח סותרים את מה שהסרט מציג, כמו שהנעשה בעולם הבידור ובשוק החופשי לא נראה כעומד בניגוד עז לתיאורים הקשים של העולמות האלה בסרט. מעל לכל נדמה לי שהסרט הזה הוא לא שיפוטי; שהוא באמת מכיל מסרים הומאניים ורוחניים עמוקים, וכדי לדון בהם הוא חייב להתמודד גם עם כיעורו של העולם.

בעשורים האחרונים חלה התפשטות מואצת של הפרקטיקות הרוחניות ושל תורות הסוד של התרבות ההודית והמוסלמית (כמו גם של תרבויות אחרות) בעולם המערבי, וצומחת בו מין דתיות חדשה, פתוחה מאוד לפעמים, שהייתי מכניס אותה תחת הכותרת הכללית "תנועת ההתעוררות". הסרט הזה היווה חלק מהתנועה הזו והנעת התהליך. הציוויליזציה שאנחנו חיים בה היום – שנוטה להיות אתאיסטית בסופו של דבר, להאמין בסיבתיות דטרמיניסטית של כוחות טבע ואבולוציה עיוורים, ושמונעת על ידי קודים דמוקרטיים והומאניים אבל גם על ידי אכזריות רבה וקודים של תחרות חומרנית והישגית, המובילה למעשים לא פוסקים של ניצול ושל דריסת הזולת, ולהזדהות עמוקה עם חיי הגוף, עם הפחד מפני המוות, עם הנאות ועם רכוש - מעומתת בסרט הזה עם אמת מסוג אחר.

מי שצפה בסרט בוודאי זוכר שג'אמאל מוכן לעבור בתחילתו, תרתי משמע, דרך כל החרא, כדי לממש דחף חיים טהור של ילד, ולזכות בחתימה של כוכב קולנוע בוליוודי שהוא סמל לגבורה. גם בהתבגרותו הוא מצליח באמצעות העורמה של מי שהאהבה והטוב מכשירים עבורו כל מכשיר להונאת "המערכת" – המשחק של המערכת הקפיטליסטית האכזרית, ה"מטריקס" – להתקבל כמתמודד לתכנית האכזרית "מי רוצה להיות מיליונר", והוא נחטף ללילה של עינויים במשטרה בעקבות אי האפשרות, בעיני הפקת התכנית, של סלאם-דוג עלוב המשמש כמגיש צ'אי בחברת טלפונים, לרכוש כמות של ידע כללי, שתאפשר לו לשאוב מקופת ההפקה מיליוני רופי.

ישנו בסרט רגע שבו החוקר אומר לג'אמאל בגילוי לב: "אתה אדם אמיתי מדי מכדי להמציא את כל סיפורי האהבה והייסורים שאתה מתאר", ושואל אותו מדוע הוא מספר לו דברים פליליים שעשה בחייו שעשויים לסכן אותו; וג'אמאל עונה: "אני תמיד עונה תשובה כששואלים אותי שאלה". משפט ורגע קולנועי חזקים מאוד. היושרה הקיומית הזו, הזכה, שאינה יודעת שום קונפליקט ושהולכת באופן ישר כסרגל אל האמת של החיים, ושאינה מתפשרת על יופי ואהבה, ובעצם לא מתעניינת בכסף – ג'אמאל הלך לתכנית רק כדי שלטיקה תראה אותו בטלוויזיה ותוכל אולי להגיע אליו מהמקום שאליו חטפו אותה – היא כמו תו גורלי שטבוע בנשמתו של ג'אמאל, ושעושה אותו להפוך מרוב הסובבים אותו, המאמינים בהכרח לבצר את עצמם, להיות חזקים וציניים, ולהתמסר למניפולציה על האחר.

[*]

כשסאלים, אחיו של ג'אמאל, גומל בלבו לבסוף לשחרר את לטיקה ממעוז העולם התחתון שהוא מופקד עליו במחיר חייו, הוא מפזר באופן סימבולי את כל כספו במזומן בתוך אמבט שהוא ממלא במים, והוא ממתין בתוכו עם אקדחיו לבוס הגדול ולאנשיו כדי לחסלם, בזמן שהם מחסלים אותו גם כן. עם ההקרבה הזו הוא מקריב גם את כל מה שמסמל ביטחון וכוח שהם חומריים בלבד ושהוא כמו רגע של העפלה של סאלים אל מדרגת העוצמה הרוחנית אבל מעשית מאוד של ג'אמאל.

ג'אמאל הוא הקדוש שעומד נגד תרבות הניצול והתוקפנות, נגד רוח האינטרסנטיות והצביעות, אבל אינו צריך לוותר על החיים (ועל אהבת אישה) משום כך. הוא מצליח לענות על השאלות בתכנית משום שכל חייו הובילו אותו אל הרגע של איחוד עם אישה, שידע למן הרגע הראשון שהיא הזיווג האמיתי והגורלי שלו – משהו שאולי חלק מאיתנו חוו בחייהם, ושמועצם בסרט העצמה אמנותית-פנטסטית. ג'אמאל לא הגיע לתכנית במקרה, אלא שאלות התכנית כאילו נתפרו על פי חייו ועל פי מידותיו; לומר אולי שהמציאות היא אינה תמימה, ושמי שמתמסר לצו הגבוה של אהבה בחיים האלה, עשוי לקבל עבור השאלות המסובכות ביותר גם את התשובות המדויקות ביותר. העולם מסביב לג'אמאל משקף אותו, מפני שג'אמאל הוא כמו מראה נקייה, לא עכורה, לעולם.

על מקצת השאלות הוא צריך לענות באמצעות שימוש בהיגיון או בעורמה או במיומנות פסיכולוגית הכוללת התבוננות במניעי הזולת. אבל השאלה האחרונה, שנשאלת אחרי שלטיקה עונה לו בטלפון כ"חברה טלפונית" ואומרת לו באהבה ובאושר שהיא במקום בטוח, הוא עונה תשובה אקראית, סתם, סהרורי, מאושר ובטוח בעצמו, במקום לקחת המחאה על סך מחצית סכום הזכייה המלא האפשרי בתכנית. ג'אמאל עונה בלי לדעת כי הוא מבין סופית שמשהו שאינו ג'אמאל עצמו מכוון את הדברים, ושלו אין בעצם שום שליטה אינדיבידואלית אמיתית במתרחש. נדמה לי שבויל רצה להגיד לנו, שהדברים החשובים בחיים האלה, למרות כל מה שנראה לנו, הם גורליים – "מכתוב" – כי הדברים הגדולים המתרחשים בעולם הזה שלנו, נכתבו מזמן בכוכבים, ואם אנחנו פתוחים מספיק ומזוככים מספיק, אנחנו עשויים לראות ולדעת את הדבר הזה ולנוע אל תוכו בחופשיות.