Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: הבמאים האירופאים שהצליחו בהוליווד

הקולנוע העכשווי

פול ורהובן (1938- )

ארץ מקור: הולנד

מסרטיו המוכרים: "רובוקופ" (1987), "זיכרון גורלי" (1990), "אינסטינקט בסיסי" (1992), "נערות שעשועים" (1995), "גברים בחלל" (1997).

לאחר כמה סרטים בהולנד ומועמדות בקטגוריית הסרט הזר לפרס האוסקר, ורהובן עבר ב-1985 לארה"ב והפך לאחד הבמאים המצליחים ביותר, בעזרת שוברי-הקופות הקלאסיים "רובוקופ", "זיכרון גורלי", ו- "אינסטינקט בסיסי". על-אף הצלחתו המסחרית שלא ניתנה לערעור, תדמיתו וסגנונו היו שנויים במחלוקת, בגלל סגנון הבימוי הפרובוקטיבי שלו, שהיה רווי מין, אלימות ודם. דעות המבקרים נחלקו בין אלו שראו בו במאי מסוגנן ומתוחכם שקורץ בסאטירה אירונית לתרבות הקפיטליסטית המערבית ותרבות הפופ; ואלו שראו בו במאי סרטי "טראש" שוביניסט.

ב-1995 ביקורת-הנגד תפסה אותו. "נערות שעשועים" – עלילותיה של רקדנית מועדון אירוטי בלאס-וגאס – היה כישלון קופתי וביקורתי, וזיכה אותו בפרס פטל הזהב בקטגוריות הסרט והבמאי הגרועים ביותר. רצף הכישלונות המשיך עם סרטי המד"ב "גברים בחלל" ו"בלתי נראה", ו-ורהובן שב לביים באירופה. שם, סרטיו "ספר שחור" (2006) ו"היא" (2016) אמנם לא היו שוברי קופות, אך זכו להצלחות ביקורתיות ומסחריות.

במהלך השנים, גם הסרטים שנכשלו קיבלו מעמד של סרטי קאלט ואף הערכה ביקורתית מחודשת. כיום, יותר מבינים את סגנון הבימוי הפרובוקטיבי שלו כסאטירי ובעל קריצה אירונית על התסריט. כך כאשר חשב שסיפור הסרט "גברים בחלל" פאשיסטי, הוא ביים את הסרט המדע-בדיוני בסגנון סרטי תעמולה פאשיסטיים, במשחק ודיאלוגים מוגזמים ואירוניים.

סוד ההצלחה? הוא נתן לקהל את מה שזה רצה – בידור טראשי באיכות גבוהה. אך הוא נתן אף יותר, בקריצה הסאטירית של סרטיו.

[*]

לאסה האלסטרום (1946 - )

ארץ מקור: שוודיה

מסרטיו המוכרים: "מה עובר על גילברט" (1993), "תקנות בית השיכר" (1999), "שוקולד" (2000), "קזנובה" (2005), "לדוג סלמון בתימן" (2011), "מפצח האגוזים וארבע הממלכות" (2018).

האלסטרום התפרסם בשוודיה כבמאי הקליפים של "אבבא". הוא ביים מספר סרטים שוודיים שהציגו את סגנון הבימוי הרגיש שלו והיכולת לביים ילדים, בייחוד בסרט "חיי ככלב" (1985) שעליו קיבל מועמדויות לאוסקר בקטגוריות הסרט הזר והבמאי. סרטו האמריקאי השני, "מה עובר על גילברט" זיכה את ליאונרדו דיקפריו במועמדות ראשונה לאוסקר על תפקידו כאחיו המוגבל שכלית של גילברט (ג'וני דפ). האלסטרום המשיך לאורך השנים לצלם סרטים באמריקה ובשוודיה. כמה מהם זכו לשבחים, מועמדויות והצלחות קופתיות.

סוד ההצלחה? מועמדויות לפרסים גם בסרטים שלא הצליחו מסחרית; הצלחות קופתיות בקומדיות ודרמות רומנטיות כשאלו היו פופולריות; וסרטי כלבים וילדים שהם לרוב רווחיים.

[*] רני הרלין (1959 - )

ארץ מקור: פינלנד

מסרטיו המוכרים: "סיוט ברחוב אלם 4: אדון החלומות" (1988), "מת לחיות 2" (1990), "אי הפיראטים" (1995), "נשיקה ארוכה ללילה" (1996), "מגרש השדים: ההתחלה" (2004).

הרלין התחיל כבמאי פרסומות וסרטי חברות בשנות ה-80, ולאחר שהחל לעבוד בחברת הפצת סרטים, ביים קופרודוקציה פינית-אמריקאית. הרלין עבר ללוס-אנג'לס, ביים סרט נוסף וקיבל את עבודת הבימוי של "סיוט ברחוב אלם 4". הסרט קיבל ביקורות מעורבות אך היה רווחי ביותר והרלין פתח ברצף סרטים שנתנו לו מוניטין של במאי שובר קופות, למרות ביקורות רעות. נקודת השבר הגיעה עם "אי הפיראטים" (1995) שהיה כישלון חרוץ. לאחר רצף כישלונות, הוא עבר לביים בתעשייה המתפתחת בסין בשנת 2010.

סוד ההצלחה? הזדמנות על פני איכות עם כמה הצלחות מסחריות.

[*]

רולנד אמריך (1955 - )

ארץ מקור: גרמניה

מסרטיו המוכרים: "חייל אוניברסלי" (1992), "סטארגייט" (1994), "היום השלישי" (1996), "גודזילה" (1998), "היום שאחרי מחר" (2004), "2012" (2009), "וושינגטון על הכוונת" (2013), "היום השלישי: התחדשות" (2016).

אמריך החליט ללמוד בימוי לאחר שראה את "מלחמת הכוכבים". בעזרת גיוס תקציב גדול לסרט הגמר שלו, "עקרון תיבת נח" (1984), הוא ביים אותו באורך מלא. לאחר מכן הקים חברת הפקה וביים 3 סרטי אימה-פנטזיה ומד"ב באנגלית ובסגנון צילום הוליוודי, שהראה כי הוא פונה לקהל הבינלאומי, בניגוד לסגנונות האמנותיים הגרמניים של תקופתו. ההצלחה בשוק קלטות הווידאו באמריקה הביאה אותו לחפש את עתידו שם. ההזדמנות באה עם סרט הפעולה-מד"ב "חייל אוניברסלי" שקיבל ביקורות רעות, אך הניב רווח יחסי כדי לאפשר לו לביים את סרטו הבא. "סטארגייט" הציג את עניינו של אמריך בסרטי פעולה-מד"ב-אפיים ובתיאוריות פסבדו-מדעיות. שני ז'אנרים אליהם יחזור כמעט בכל סרטיו. למרות ביקורות פושרות, הסרט היה התחלת רצף של שוברי קופות, ברובם סרטי אסונות אפיים.

סוד ההצלחה? הוא התעלם מביקורות וטרנדים של השוק המקומי ויצר סרטים לשוק האמריקאי בו התעניין.

[*]

מישל גונדרי (1963 - )

ארץ מקור: צרפת מסרטיו המוכרים: "הטבע האנושי" (2001), "שמש נצחית בראש צלול" (2004), "קדימה, תריץ אחורה" (2008), "הצרעה הירוקה" (2011).

גונדרי פרץ לתודעה כבמאי קליפים ופרסומות בעל סגנון מעוצב וייחודי של תחבולות ויזואלית ויצירתיות. סגנונו הסוריאליסטי התאים לתסריטים של צ'ארלי קאופמן, והם עבדו יחד בסרטים "הטבע האנושי" ו"שמש נצחית בראש צלול". סרטו הבא, "קדימה, תריץ אחורה" שאותו גם זכה לביקורות פושרות והצלחה קופתית מועטה, אך סגנון הרימייק הביתי של סרטים פופולריים שנקרא "Sweding" הפך לטרנד ויראלי באינטרנט.

סרטו הבא "הצרעה הירוקה", סרט גיבור-על בעל תקציב ענק, היה אמור להקפיץ את מעמדו, אך גם הסרט הזה נחשב לכישלון בקופות ובביקורות. למרות ירידה בהצלחותיו בקולנוע, גונדרי ממשיך לביים קליפים, דוקומנטרי וסרטים קצרים. לאחרונה הוא גם ביים פרקים והפיק את הסדרה "ילדותי".

סוד ההצלחה? גיוון בפרויקטים, קשרים עם כוכבים לפרויקטים נוספים, וסגנון יצירתי מיוחד, שעובד כמו קסם כשהפרויקט נכון.

[*]

ניקולס וינדינג-רפן (1970- )

ארץ מקור: דנמרק מסרטיו המוכרים: "דרייב" (2011), "רק אלוהים סולח" (2013), "דוגמניות ושדים" (2016).

הילד הרע של הקולנוע, או פשוט ההוכחה כי סוציופתיות נרקיסיסטית, עדיין יכולה לעזור להתקדם בעסק הזה. רפן גדל בעיקר בניו יורק. הוא סולק מלימודיו באקדמיה האמריקאית לאמנויות דרמה לאחר שהטיח שולחן בקיר. לאחר מכן, תכנן לצלם סרט קבלה קצר לבי"ס לקולנוע בדנמרק, אך לאחר שהשיג מימון, צילם את הסרט בגרסה ארוכה. "פושר" (1996) הוא סרט פשע על סוחר סמים בקופנהגן. הסרט היה פריצת הדרך של רפן. למרות כמה כשלונות, הוא ביים סרטים נוספים ואף שני המשכים ל"פושר".

השבחים וההצלחה הקופתית של "דרייב" בכיכובו של ראיין גוסלינג הביא את רפן לשוק האמריקאי, על-אף ביקורות נגד האלימות הגרפית שבו. סרטו השני לא הניב הרווחים גדולים ושוב היה שנוי במחלוקת על האלימות הברוטאלית וסגנונו של רפן הריק מתוכן. רפן, שנהנה מפרובוקציות ומעצמו, הפתיע בראיון עם וויליאם פרידקין בהצהרה כי הסרט שלו הוא כבר יצירת-מופת.

סוד ההצלחה? כישרון לסגנון על פני תוכן, קשרים משפחתיים, ואגו בשמיים שמוכיח כי אם תהלל את עצמך מספיק פעמים, יהיו משקיעים שיאמינו לך.

[*]

חואן אנטוניו ביונה (1975 – )

ארץ מקור: ספרד

מסרטיו המוכרים: "הבלתי אפשרי" (2012), "7 דקות אחרי חצות" (2016), "עולם היורה: נפילת הממלכה" (2018).

לאחר כמה סרטים קצרים, סרטו הארוך, סרט האימה "בית היתומים" (2007) זכה בכמה פרסי גויה. לאחר מכן, ביים את "הבלתי אפשרי" קופרודוקציה אמריקאית-ספרדית על אם ובנה שמחפשים את שאר בני-משפחתם לאחר שפגע בהם הצונאמי בתאילנד. "7 דקות אחרי חצות" היה סרט על ילד שטוען כי הוא רואה מפלצת ענק. ביונה זכה לביים שוב מפלצות ענק דמיוניות בשובר הקופות "עולם היורה: נפילת הממלכה". הסרט קיבל ביקורות רעות, אך מכיוון שמדובר בפארק היורה, הוא היה שובר קופות.

סוד ההצלחה? סרטי ילדים ואימה, שני ז'אנרים מסחריים שהוליווד תמיד אוהבת.

[*]

*זהו טור אישי של היוצר דון ברק. לחלק הראשון של הכתבה: לחצו כאן