פסטיבל ברלין: Skin, היום שאחרי לכתי ועוד

Skin

"Skin" הוא סרטו הראשון באורך מלא בארה"ב של הבמאי הישראלי גיא נתיב ("מבול"), שעורך את בכורתו בברלין זמן קצר לאחר שהוכרז כי סרטו הקצר של נתיב בעל אותו שם (אך עם עלילה שונה) הועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הקצר. הסרט עוסק בביירון, צעיר ניאו נאצי (ג'יימי בל, "בילי אליוט") עטור קעקועים המכסים את כל גופו ופניו. מגיל צעיר הוא אומץ לתוך משפחה המקדמת את עליונות הגזע הלבן ומבצעת יחד עם חברים נוספים בארגון פשעי שנאה כנגד מיעוטים. היכרות שלו עם אם חד הורית לשלוש בנות (דניאל מקדונלד, "פטי קייקס") גורמת לו לרצות לעשות שינוי בחייו ולצאת ממעגל האלימות, אולם הוא מגלה שחברי הארגון לא יתנו לו לעזוב בקלות, ושגם לו עצמו יהיה קשה להשתחרר מהאלימות שהוטמעה בו מגיל צעיר.

נתיב מבצע את המעבר מישראל לארה"ב בהצלחה מרובה ומעניק מבט בלתי מתפשר אל נבכי התנועות הגזעניות הנמצאת בשוליים, אך מעזות יותר לצאת אל המרחב הציבורי ולהפגין את שנאתם בגלוי בעידן טראמפ. הוא מיטיב לתאר כיצד תנועות אלו תופסות צעירים בודדים משולי החברה, מאמצות אותם לחיקן כמשפחה אלטרנטיבית ומחדירות להם את רעל הגזענות עד שקשה עד בלתי אפשרי להשתחרר ממנו.

הסרט לופת את הצופה מתחילתו ועד סופו ולא מרפה בסדרת סצנות המראות כיצד השנאה העיוורת לאחר מוציאה את הרע ביותר מאנשים, אך כיצד כוחה של האהבה והחיפוש העצמי אחר הטוב מעניק לגיבור אפשרות לגאולה, שהדרך אליה תהיה קשה ועקובה מדם. זהו סרט מרשים וחזק ביותר, משוחק היטב וערוך בצורה מדויקת, שיכול להזניק את הקריירה של נתיב ומהווה המשך ראוי לסרטו הקצר והמצוין.

[*]

היום שאחרי לכתי

כיצד יכול לתפקד אב המגדל לבדו את בתו לאחר שהוא מגלה כי היא ניסתה להתאבד? השאלה הזו והקשר הרעוע בין האב יורם (מנשה נוי) לבת רוני (זוהר מידן) עומדים במרכז סרטו הראשון של הבמאי בוגר "סם שפיגל" נמרוד אלדר "היום שאחרי לכתי".

יורם הוא אדם המנסה להפגין סמכות כלפי חוץ אך לא מסוגל ליישם אותה הלכה למעשה. גם כשהכל מתפרק סביבו הוא מנסה להעמיד בפנים שהכל בסדר ואינו מסוגל להפגין את רגשותיו ולנהל שיחה של ממש עם בתו. גם רוני, המנסה בלא הצלחה להתמודד עם טרגדיה שעברה, לא מסוגלת לפנות לעזרה באופן ישיר וניסיון ההתאבדות שלה הוא מעין קריאה נואשת לאביה לתשומת לבו שחסרה לה. חוסר הקומוניקציה והיכולת לבטא רגשות בין יורם לרוני גורמים לקשר שלהם להפוך לזה של שני זרים הגרים בחלל משותף, ולכן בניסיון לקבלת עזרה חיצונית הוא לוקח אותה לקיבוץ בו חיה משפחתה של אשתו. הקיבוץ מתפורר כמו מערכת היחסים בין השניים, בשל לחץ BDS שגרם לסגירת המפעל הקיבוצי ובולען ענקי שנפער לצד החוף. אדלר משלב דימויים ויזואליים יפים הממחישים את ההתפרקות הזו אל מול האידיאל הרצוי (לונה פארק שפותח וסוגר את הסרט, הבולען הענק בחוף), אולם הסרט נדמה לעיתים כסרט קצר מוצלח שהוארך יתר על המידה. יש בו מספר סצנות מוצלחות המעידות על כשרונו של אלדר, אך ישנם אלמנטים רבים בו שהם יותר סימבוליים מתורמים למהלך העלילה, ואין בו מהלך מסיים שמסייע לסגירת מעגל כלשהי של הסיפור, מה שמותיר את הצופה לא מסופק רגשית.

[*]

מי אתה חושב שאני?

לאחר מרבית סרטי הפסטיבל הקשים והנוגים, כיף היה להיתקל בסרטו של ספי נבו בכיכובה של ז'ולייט בינוש, שאמנם עוסק בנושאים חשובים כמו פחד מזקנה, הערצת הנעורים ואידאל היופי והאופן בו ההחלטות שלנו יכולות לקחת אותנו למסלולים שונים בתכלית, אך עושה זאת בהומור ובחן. העלילה עוקבת אחר קלייר, אישה בת 50 שבעלה עזב אותה למען צעירה ממנה. היא מחליטה לפתוח פרופיל פייסבוק של צעירה בת 25 ומתחילה קשר וירטואלי עם צלם מבלי לגלות לו את זהותה האמיתית.

הבמאי נבו משכיל לקחת את הסרט לכיוונים בלתי צפויים ולאפשרויות שונות ומסקרנות לגבי הסופים האפשריים שלו (בדומה ל"דלתות מסתובבות") ובינוש זוהרת בתפקיד של קלייר, שרק רוצה לחוות אהבה מחדש ומפחדת מאיבוד כוח המשיכה שלה על גברים בשל התבגרותה ומלהינטש שנית, כפי שקרה לה עם בעלה. זהו סרט שנון ומשעשע עם תסריט מקורי וארחיב עליו באריכות כשיופץ בישראל לקראת אוקטובר.

[*]

Flatland

סרט הפתיחה של מסגרת "פנורמה" הוא ניאו-מערבון דרום אפריקני משעשע הלוקח דמויות של 3 נשים שמחליטות לקחת את גורלן בידיהן ולא להפקיר אותו בידי הגברים המנסים לשלוט בהן. הבמאית ג'נה בס מגישה יצירה בקצב מהיר, עם תהפוכות רבות, נרטיב פמיניסטי (בו כמעט כל הגברים הם מטרידים או מנסים לשלוט בנשים) ורגעי הומור ויוצרת סוג של גרסה מקומית של "תלמה ולואיז", מסוג הסרטים המרעננים (גם אם בוסריים לעיתים) בהם כיף להיתקל בפסטיבלי קולנוע.

[*]