ללכת או לא למסור 2?

בלי הרבה דיבורים, בלי הרבה יחסי ציבור, בשקט בשקט, נחת לו ביום חמישי האחרון, בבתי הקולנוע, ההמשכון ללהיט האימה המפתיע של המילניום, "המסור 2". ברור שלא משנה מה וכמה ייכתב על הסרט, כמעט כל מי שראה את הסרט הראשון (וכנראה חלק גדול ראה אותו ב- DVD), לא ילך, אלא ירוץ לראות את השני, מבלי אפילו לרפרף בביקורות, ובצדק.

ואכן רצתי. טסתי. לצערי, די התאכזבתי לגלות, כי כי ההתלהבות הרבה איתה הגעתי מחוייך ומרומם, הפכה עם הזמן להתלהמות נגד, לתחושת אכזבה ולשיבוח בלתי פוסק של האח הבכור בסדרה – "המסור".

[*]

וזה לא בגלל שמדובר בחלק שני. רבים יפילו את האשמה על הסטיגמה, בטענה כי בכל הזדמנות היא תגרום עוול לפרקי ההמשך. אבל במקרה הזה, זה כלל לא כך. "המסור 2" הוא מסוג הסרטים להם אני קורא סרטי "טפיל". כאלו שנולדו עם כפית זהב בפה, ולא עושים הרבה חוץ מלהישען על ההצלחות הקודמות. וההישענות הזו, מתגלה כלא יותר מהישענות על קנה רצוץ.

גם "המסור 2" הוא דל תקציב, 4 מיליון דולרים לערך, וממשיך את זוועות הפרק הראשון, משנת 2004, שנחשב לסרט האימה הטוב ביותר מזה שנים והיה מועמד וגם זכה בלא מעט פסטיבלים וביניהם פסטיבל סאן סבסטיאן לסרטי אימה ופנטזיה.

[*]

הפעם, מצליח הרוצח המשונן ללכוד חבורת בישי מזל במקלט ביבים נעול, כאשר מטרת המשחק הפעם, היא לנסות למצוא את הדרך המהירה ביותר החוצה, לפני שגז העצבים המתפשט אל תוך החדר יגרום למותם המיידי. אך הם חייבים להיזהר מהמלכודות הנוספות אותן הניח המטורף ברחבי המקלט, שכן כל אחת ואחת מהן, מובילה אף היא אל מוות בטוח.

את הסרט ביים דארן ליין בוסמן, שהחליף את במאי הסרט הראשון, ג'יימס ואן. בוסמן גם תרם את חלקו בכתיבת התסריט, ביחד עם שחקן הסרט הראשון, לי וואנל (אדם), שעזר בכתיבת התסריט של הסרט הראשון גם כן.

[*]

כבר מפתיחתו הוא הוריד לי את כל החשק. אתם בטח מכירים את ההקדמות האלו בסרטי האימה, בהן מוקרנת סצינת פתיחה זוועתית ואלימה, ולאחריה מתחיל הסיפור שלרוב גם סובב סביב אותה הסצינה? במקרה של "המסור 2", אך בהחלט הייתה סצינה אלימה כזו, שזהה כמעט אחד לאחד לסצינה המבריקה של מלכודת הדובים ההפוכה בסרט הראשון. אז איפה איפה החידוש?

אפילו המיני "תג ליין" האמריקאי שלו הבטיח: "המשחקים ממשיכים", אבל הוא לא הבטיח ש: "אותם המשחקים" ימשיכו, כי זה מה שקרה בסופו של דבר. קיבלנו את אותה הגברת בשינוי אדרת. אותם תכסיסים מוכרים, אותן הקפצות ידועות ואותם המשחקים, שקצת התחילו להדיף ריח מוכר וממוסחר.

[*]

היתרון בפרק הראשון, הוא שהוא לא הצריך מאיתנו יותר מדי מחשבה. הוא זרם יופי והיה גדוש בפחד מצטבר וייחודי, ואז כשהגיע הקליימקס, הוא השאיר אותנו פעורי פה. לעומתו, התוצאה המתקבלת בחלק השני, גם אם בוסמן לא התכוון לכך, היא ריחרוח בלתי מבוקר ואפילו בלתי נשלט מצד הצופים, לנבא ולגלות את הטוויסט המיוחל, מה שמתבטא בחוסר הנאה מוחלטת מצד הצופה, והרגשת עליונות אסורה קמעה.

ואז, כשבאמת מגיע הטוויסט, גדול וקונספירטיבי ככל שיהיה, ובמקרה הזה הוא ממש כזה, הוא כבר לא עושה לנו את זה. אנו מוצאים את גישתינו אדישה ומנוונת. גישה שבנסיבות אחרות, הייתה עשוייה להראות שונה לחלוטין.

[*]

זה לא שאין סיפוק אימתי. יש. והרבה. ישנן סצינות מחרידות, ועשירות דמיון, שנחרטו אצלי בזיכרון הרבה אחרי ההקרנה. כאלו שכשאתם נזכרים בהן, אתם חוטפים מנת צמרמורת חזקה כהוגן. פשוטו כמשמעו. אפשר לומר שהפעם היוצרים הלכו רחוק יותר, ומתחו את חבל האימה קצת מעבר לפרק הראשון, ואין הסרט לעדיני נפש, בלשון המעטה. אמנם, הוא לא מגיע לרמת הזוועות שנחשפה ב"הוסטל" (למרות ששניהם מוגבלים בגיל), אך על אף כי ההפרזה הזו מעשירה לא מעט את התמונה הכוללת, היא בשום פנים לא באה כתחליף לירידה הלינארית והמאכזבת ביתרון המקוריות והחדשנות מהפרק הראשון.

האם ללכת? ברור שכן. זה "מסור 2", לא?