יצירותיה הספרותיות של ג'יין אוסטין זכו בשנים האחרונות לכבוד גדול יותר בקולנוע מאשר זכה סיפור חייה בסרט "להיות ג'יין". "גאווה ודיעה קדומה" שביים ג'ו רייט הוא סרט משובב נפש ומדויק ו"על תבונה ורגישות" שביים אנג לי הוא סרט רגיש ויפה המלא בהומור ואהבת אדם.
ב"להיות ג'יין" שיצא בדי וי די (הוצאת "לב סרטים"/ "הד ארצי") אין הרבה תבונה ובעיקר מורגשת בחסרונה הרגישות. להוציא עיניו הכחולות וחיוכו המקסים של ג'יימס מקאווי שכבש את כולנו לאחרונה ב"כפרה" אין הרבה סיבות לראות את הסרט הזה.
[*]
ג'יין אוסטין, אחת הסופרות הנחשבות בספרות המודרנית כתבה שש יצירות שכולן נכנסו לרשימת ספרי ה"חובה". חייה של הבחורה, שמעולם לא נישאה, מהווים קרקע נפלאה לדרמה פסיכולוגית מרתקת על עולמה של אישה שנאלצת לחוות אהבת אמת רק על גבי הדפים.
על פי הסרט, אהבתה הגדולה של אוסטין (אותה מגלמת בשטחיות מזהירה אן האתאווי) היתה בחור מקסים בשם טום לפרוי (מקאווי) שנשלח על ידי דודו, שופט נחשב, לגור בכפר כעונש.
[*]
בסצינה בה נפגשים לפרוי ואוסטין הוא מגיע לביתה שם היא מקריאה דפים על גבי דפים שכתבה לכבוד אחותה שעומדת להתחתן. לפרוי מצליח בקושי להישאר ער וזו התחושה שמלווה את הצפייה בסרט. אתה חושב שעברה שעה וחצי ואז אתה מסתכל על המכשיר ומגלה שאתה בדקה הארבעים ואחת.
המדיום הטלוויזיוני עושה חסד עם הסרט שנראה כמו הפקה סטנדרטית של "הולמרק". הבמאי, ג'וליאן ג'רולד, שכבר עיבד יצירות ספרותיות נחשבות לטלוויזיה הבריטית (ביניהן "החטא ועונשו" ו"תקוות גדולות") לא מצליח להתמודד עם הגודל שמציע הקולנוע ועל כן המסך הקטן מחבק את הסרט הזה.
[*]
אז מי כן יהנה, בלי להעליב, סבתות! נשים מבוגרות שהקצב העלילתי המהיר של הקולנוע והטלוויזיה של היום לא מטיב עימן. אנשים שלא אוהבים להשקיע הרבה מחשבה בסרטים אלא להריץ משהו חביב ולא מזיק שבין סצינה אחת לשנייה אפשר ללכת ולהכין כוס קפה, לחמם עוגה או להשלים רכילות עם השכנה ממול. יש כמה רגעים חביבים בסרט, והפתיחה אפילו מעלה חיוך אינטילגנטי, אבל הרגעים הללו רחוקים שנות אור אחד מהשני.
אם כבר הכנסתם את הסרט למכשיר, שימו לב בדקה ה- 35 לשיחה הארוטית בין לפרוי ואוסטין בספרייה תוך שימוש בסופרלטיבים שונים ובאנגלית ברמה ספרותית. לו כל הסרט היה משתווה לסצינה הזו הוא היה נחשב לפנינה.