סקירות דוקאביב: תמונת חייו, יחי השטן? ועוד

תמונת חייו

מבקר: אלעד שלו

איש לא צילם מעולם את דב הקוטב, אחת מהחיות המסוכנות ביותר לאדם, מתחת למים בעת שהוא צולל. זוהי שאיפתו של הצלם התת מימי עמוס נחום שבגיל 65, לאחר 4 עשורים של קריירה בהם הפך לאחד הצלמים המובילים בעולם בתחומו, יוצא למסע להשיג את תמונת חייו, לרדוף אחר ה"מובי דיק" שלו ולסגור מעגל.

בדומה לזוכה האוסקר הדוקומנטרי "סולו חופשי", שעקב אחר מטפס צוקים ללא חבל שיוצא למשימה מסוכנת מאין כמותה שאיש לא ביצע לפניו, כך גם סרטם של דני מנקין ויונתן ניר יוצא למישורים של קנדה הארקטית למשימה שאם תצליח, תהווה תקדים עולמי ושכרוכה בסיכון חיים של ממש. הסרט מרהיב לצפייה בשל הנופים יוצאי הדופן ומרתק בזכות התשוקה והנחישות המתמדת של נחום במשימתו.

גם אם הצלילה למעמקי הנפש של נחום והניסיון להסביר את טבעו ההרפתקני ומסירותו לעבודתו (שבגללה לא הקים מעולם משפחה) הינם שטחיים מעט ונוגעים ברפרוף בטראומות מהשירות הצבאי במלחמת יום כיפור וילדות בצל אביו האלים שמעולם לא התגאה בו, "תמונת חייו" עדיין מצליח להיות יצירה מעניינת ביותר לצפייה שמעוררת בצופה רצון לצאת למסע בעצמו.

[*]

אם שחורה

מבקר: דין קליין

הבמאי-צלם-עורך חליל אללה יצר קולאז' אודיו-ויזואלי שהוא כולו שיר אהבה לג'מייקה (אללה הוא אמריקאי ויש לו קשרי משפחה שם) - ועושה זאת בתעוזה קולנועית ייחודית ויוצאת דופן. זוהי הצצה קליידוסקופית לאנרגיה של האי ותושביו דרך עדשת המצלמה של חליל שמשתמש בפורמטים שונים של צילום (8 מ"מ, 16 מ"מ וHD- דיגיטלי). התוצאה הסופית סוחפת, גם אם לעתים מעט מתישה בעקבות שצף הדימויים והפרצופים שממלאים את המסך - זהו לא סרט שדורש הבנה אלא דורש התמסרות לחוויה. 77 הדקות שלו לא יעברו בחטף, אך הדימויים יצרבו בתודעה זמן רב לאחר הצפייה.

בסרט ישנו מאבק מתמשך בין הוויזואלי לבין הסאונד, שברובו לא מסונכרן. אני רוצה להאמין ברומנטיות שהרעיון התחיל בטעות או בעצלות, כך שלפעמים ישנה תחושה של דיסאוריינטציה שמצד שני מעבירה את התזזיתיות והחיות של האי בצורה מושלמת. דווקא בגלל הצורה האמנותית חסרת הפשרות שנראה ששואפת לבלבל ישנו עומק אנתרופולוגי לסרט, גם אם לא במובן הקלאסי של המונח.

חליל שואף לתעד הכל - מהיופי הטבעי עד שולי החברה, והסרט אינו מסוגל להכיל את כל הצבעים, הריחות והחיים שהופכים את ג'מייקה למה שהיא. אבל מתוך העומס וההמולה, הבמאי מצליח ליצור סרט שהוא כמו מכתב אהבה בו המילים מלאות התשוקה כתובות בצפיפות על נייר מקומט ומוכתם בדיו.

[*] יחי השטן

מבקר: אלעד שלו

כשאנחנו חושבים על כת השטן, עולה בנו תמונה של טקסים פגאניים, הקרבת חיות ורוע צרוף. אבל סרטה של הבמאית פני ליין העוקב אחר מקימי תנועת "מקדש השטן" מצייר תמונה שונה לחלוטין. השטן עבור חברי הקבוצה הוא רק סמל להתנגדות ולחתירה נגד המוסכמות השולטות בזרם המרכזי, כאשר מטרתם לשים ללעג את המאפיינים הדתיים הרווחים באומה האמריקאית בה ההפרדה בין דת ומדינה מעוגנת בהצלחה, אך גורמים שמרניים ונוצריים מנסים להפר איזון זה.

חברי "מקדש השטן" משתמשים בחוקה האמריקאית כדי לחתור תחתיה בשם חופש הדת. כך לדוגמה אנדרטת עשרת הדיברות המוצבת בחצר בית המשפט באלבמה (בניגוד להפרדה החוקית בין דת ומדינה), מוסרצ רק כדי שחברי "מקדש השטן" לא יציבו פסל של בפומט דמוי תיש שיעניק ביטוי ל"אמונתם" במרחב הציבורי. כך גם התפילות הנהוגות לפני ישיבות מועצה באלבמה מבוטלות, רק כדי שחברי הדת השטנית לא יתפללו אף הם עימם.

הפרובוקציות המכוונות שמבצעים חברי "מקדש השטן" מרשימות ורק מדגישות עבור החילונים בישראל עד כמה ההפרדה בין דת ומדינה הייתה יכולה להועיל למדינה. הבעיה בסרט הוא שעם הזמן הוא מתחיל לחזור על עצמו, אותם טיעונים נשמעים שוב ושוב, וכך למרות שהוא משעשע ומעניין, הוא גם יכול היה להרוויח מקיצוץ של כ-20 דקות.

[*]