בונה את הז'אנר הקולנועי מחדש: הקולנוע של אדגר רייט

אדגר רייט הוא, כמו שרבים כל כך כבר אמרו, אחד הבמאים הטובים והחדשניים שעובדים כיום. על הצורה בסרטיו דובר כבר המון: הוא גאון של קומדיה ויזואלית שמשתמש במצלמה ועריכה כדי לברוא בדיחות נהדרות חדשות. אבל הרבה מעבר למבע המבריק שלו, התוכן של הסרטים שלו מעניין לא פחות.

רייט ביים ארבעה פיצ'רים עד כה (אם מתעלמים מהסרט "A Fistful of Fingers" שיצא ב-1995 בהקרנות מצומצמות): "מת על המתים" ב-2004, "הוט פאז" ("שוטרים לוהטים" בתרגום העברי) ב- 2007, "סקוט פילגרים נגד העולם" ב-2010 ו"סוף העולם" מ-2013. כולם כאחד מבריקים בקומדיה שלהם ומרגשים לעיתים קרובות, אבל מעבר לכך, דרך ניתוח מעמיק מספיק, ניתן למצוא בהם משמעות משותפת שעולה מהם כגוף עבודה אחיד. .

את הדפוס הקולנועי של רייט ניתן להגדיר ב-3 שלבים, שכל אחד מהם עובד בשתי רמות: כדרמה וכדקונסטרוקציה של ז'אנר, ושתי אלו סבוכות אחת בשנייה יותר משנראה לעין במבט ראשון. כל סרטי "טרילוגיית הקורנטו" של רייט עד כה הם מעין סאטירות אוהבות על ז'אנרים קולנועיים ( כ"שסקוט פילגרים" הוא על משחקי מחשב ותרבות קומיקס(. חשוב לי לעצור כאן ולהבהיר ששלושת השלבים אינם, לרוב, שלבים כרונולוגיים בעלילת הסרט, אלא אך ורק בשכבות נראות יותר ופחות לעין שמגיעים אליהם עם ניתוח וחפירה בסרט ומשמעותו הרגשית (והקהל של רייט בדרך כלל אוהד מספיק כדי לחזור לסרט פעמים רבות).

[*]

(אחד הבמאים החדשניים בעולם. אדגר רייט, צילום: רויטרס)

השלב הראשון, ה"היפסטרי", בהצגת הגיבור הראשי, לפני שהוא נקלע לסיטואציה הטיפוסית לז'אנר שעושה את הסרט לחלק מאותו הז'אנר. הגיבור הוא, כמעט תמיד, לוזר. גבר צעיר שלא מבין מה קורה בחיים שלו, ושאין לו כוח או יכולת לשלוט עליהם באמת. הגיבורים של רייט "חיים בסרט", וכאן נקודת החפיפה העיקרית בין הדקונסטרוקציה הז'אנרית לבין הדרמה - הז'אנר המדובר תמיד תואם לסוג הסרט שהגיבור חי בו.

ב"סקוט פילגרים", סקוט הוא חנון אנאלי וקצת דוש, לכן רק תואם שהוא יראה את העולם כמשחק מחשב. בטרילוגיית הקורנטו יש גם זיכוך מודע של הרגש מאחורי קלישאות הז'אנר התורן: סרטי משטרה הם לעיתים קרובות מאצ'ואיסטיים וסטואים רגשית למדי, והגיוני שהגיבור הראשי ב"הוט פאז" יתקשה להיקשר לאנשים.

בטרילוגיית הקורנטו נתקל הלוזר בתקרית שמכניסה את הז'אנר למשוואה (אחד ההבדלים המשמעותיים בין "סקוט פילגרים" והטרילוגיה הוא שהז'אנר נוכח אצל סקוט כבר מההתחלה, כי הוא חלק מדמותו ומהלוזריות שלו, ולא עזרה חיצונית להראות את אותה לוזריות). הסרטים הופכים למין הומאז' לכמה מגניב הז'אנר שלו. הם שואבים את החלקים המבדרים שרייט כנראה אוהב יותר בז'אנר ומציגים אותם, לעיתים ממש כאילו הם גוף הסרט. גם הגיבור הראשי, בשלב זה, נראה לעיתים מגניב בלוזריותו כמעט, הבנאליות והטיפשות שלו חביבים ולא מזיקים.

ב"סקוט פילגרים" הסרט מתחיל במצב הזה - אופיו המשונה של סקוט נראה כמו קווירק חמוד, והסטייל דמוי-משחק-המחשב גם הוא שופע קוליות, במיוחד סצנת הפתיחה של החזרות של הלהקה. ב"מת על המתים" הקוליות נצברת בעיקר בסצנת הלחימה בבר לצלילי קווין, ב"סוף העולם" ההסתכלות של דמותו השפויה בקושי של סיימון פג על העולם ועל משימתם של הדמויות היא בהחלט מתלהבת ואפית, וכך גם ההתייחסות של הסרט לחייזרים. ב"הוט פאז" ההתחלה כבר מריחה מציניות כלפי תפקיד השוטר, אבל שבבי הסתכלות על הקוליות נמצאות שם תמיד בדמותו של ניק פרוסט. וכמתנגד אליו, מגיע דמותו של סיימון פג בסרט.

גם "הוט פאז" יוצא דופן מבחינת מבנה כי המאבק בין ההסתכלות הביקורתית והאוהבת על ההתנהגויות ההרסניות של הדמות ושל הז'אנר מחולק לשתי דמויות ולא לשני סוגי סצנות (מה שמתאים מאוד לסיפור הספציפי הזה - הגיבור הראשי שונא את עצמו ואת הז'אנר שהוא מייצג, ולכן מתקשה לקבל את האהבה החברית העמוקה של הדמות השנייה שמעריכה ומעריצה אותו).

המישורים ה"קוליים" יותר ממשיכים להתקיים בסרט, אבל זה כבר לא הכל. השלב הבא שמצטרף הוא, כמובן, הדקונסטרוקציה האיטית. אלו ההסתכלויות העמוקות על תסביכיהם הפסיכולוגיים של הפרוטגוניסטים לצד אלו של הז'אנרים. ב"סקוט פילגרים" טיפשותו וחוסר יכולתו של סקוט נחשפות לאט לאט, ראשית בניהול השגוי של תחילת מערכת היחסים עם רמונה, ואחר כך בהתנהגותו הטיפשית עוד יותר שגורמת לו לאבד את אותה מערכת יחסים.

ב"מת על המתים" זו ההעמקה לתוך היחסים הרעילים של שון עם אימו לקראת מותה ובמהלכו, כשבמקביל עולם הזומבים נראה קודר ואלים יותר. ב"הוט פאז" זו השיחה העמוקה יותר על הפרידה של ניק מהאקסית שלו, וב"סוף העולם" זה ברור במיוחד עם התיעוב העצמי, הבדידות ואינספור התסביכים של גארי שמתפוצצים לקראת הסוף.

מרביתו של הסרט האדגר-רייטי הממוצע משחק על הדואליות הזו ומדפדף להנאתו בין סצנה של אהבה חסרת-תנאים לבין סצנה צינית וביקורתית. זאת עד לשלב האחרון, שמגיע לביטוי למעשה לרוב גם בסופו הכרונולוגי של הסרט, הוא שילוב הרמוני של השניים. בשלב זה, רייט מרחיב (אפילו יותר מבשאר הסרט) את המוסכמות של הקהל סביב אותו ז'אנר שהסרט רוקד איתו. הסוד של טרילוגיית הקורנטו זה שהסרטים הם פרודיה על אותן סוגות, אבל הפרודיה עדינה מספיק כדי שנוכל בקלות לשייך אותם לסוגות עצמן. וכך, רייט מצליח באמת ובתמים לשנות את האופן שאנחנו חושבים על אימה, סרטי משטרה או פלישה מהחלל.

בעזרת טוויסטים שונים וחכמים על מוסכמות הז'אנר, חלק מהבעיות שלו נפתרות פתאום. ב"סוף העולם" זה הקונפליקט החכם והטוויסט-על-גבי-טוויסט שמציג את סיבת החייזרים להגיע לכדור הארץ, ב"מת על המתים" זו ההצגה של העולם המשונה שלאחר אפוקליפסת הזומבים, ב"הוט פאז" זה סיקוונס הסיום, שמשתמש בדיון המעניין והפינג-פונגי על אפקטיביות וצורך בכוחות משטרה (קולנועיים או אמיתיים) כדי ליצור פסטיבל אלימות ואקשן מודע לעצמו ומבדר כל-כך, וב"סקוט פילגרים", זה הסוף ששובר את המוסר הפשטני של זכייה וניצחון שלסקוט היה קודם לכן, ואופייניים לעולם הגיימינג.

רייט, בעזרת ניואנסים ויצירתיות, באמת ובתמים מרחיב את גבולות הז'אנר, אבל גם את גבולות הדמות. הוא, בדיוק כמו הסגנון הקולנועי, מוצא את המקום השלו בו פגמיו העמוקים לא מתבטלים, אבל משתלבים בהרמוניה עם בחירות בריאות יותר, וכאן אני אאלץ להימנע מדוגמאות מרובות מפאת ספויילרים, אבל אתן רק את "הוט פאז"- שבסיומו המאצ'ואיזם וההתנהלות נשארים בליבו של ניק, אבל לצד היקשרות חדשה ועמוקה באמת לדאני.

רייט מעלה בסרטיו שני מודלים מקבילים של שינוי, שלעיתים קרובות מצטלבים, מראים לנו את ההשפעה של המדיה עלינו כאנשים. הוא מציג דרמות שבליבן, תמיד, גברים שנאבקים עם נכות רגשית, אולי גם עם מודל גבריות מאצ'ואיסטי וחסר רגשות, שאולי גם רייט עצמו נאבק איתו. אותו מודל שמגיע בעיקר מקולנוע הוליוודי, בדיוק מהז'אנרים הפגומים והנהדרים שרייט לוקח ומרכיב סביבם סאטירה אוהבת, שמרחיבה את גבולותיהם ומכבדת אותם בו זמנית. רייט הוא מהבמאים הגדולים של ימינו, וזה גם, אבל לא רק, בגלל הגאונות שבעריכה הקומית שלו. גם התוכן של התסריטים שלו הוא כזה של אוטר קולנועי אמיתי.